התורה לא עוסקת רק בהנחייה של הדרך הראויה 'לכתחילה'. חלק גדול ממנה מוקדש להתמודדות של 'דיעבד'. מה קורה כשהעניינים לא מתנהלים כפי שהם אמורים להתנהל.
סוף פרשת שמות מתאר 'משבר' של משה רבנו. אחרי שמשה נשלח כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, במקום שיהיה טוב יותר, נהיה דווקא לא טוב. משה חוזר, ומתלונן כלפי הקב"ה. הפרשה שלנו מתחילה בתשובה של הקב"ה למשה.
מה היה בדיוק אופי המשבר של משה רבנו? האבן עזרא מתמקד בלשונו של משה 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'. כלומר – במקום שיהיה שיפור, נהיה גרוע יותר.
הרמב"ן חולק על האבן עזרא, ומתמקד בהמשך הפסוק 'והצל לא הצלת את עמך'. הנקודה העיקרית, כך מדגיש הרמב"ן, היא שחלף הרבה זמן מאז ההבטחה שהקב"ה יציל את עם ישראל, ובינתים לא קרה כלום.
על פי הרמב"ן, התשובה של הקב"ה למשה הסתיימה בשבוע שעבר "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – עד עכשיו לא הצלתי – עתה זה מתחיל.
לפירושו של הרמב"ן, הפסוקים שפותחים את פרשתנו מתחילים עניין חדש. אולם, אני חושב שהפסוקים של תחילת הפרשה שלנו ממשיכים את התשובה של הקב"ה למשה.
עד עכשיו, הקב"ה מסביר שהוא שמע את נאקת בני ישראל, והוא בא להצילם. אולם, בפרשה שלנו, הקב"ה מדגיש את הברית שלו עם האבות. "ואזכור את בריתי".
להבנתי, הרעיון שעומד בבסיס הדברים הוא, שגם אם לפעמים הדרך נראית ארוכה, ויש המתנה, זה לא אומר שהקב"ה לא יציל. כי יש ברית. ברית מסמלת משהו ארוך טווח. היחסים לא נמדדים רק בכאן ועכשיו, אלא באופן ארוך יותר.
המשבר של משה הוא בכך שהוא מצפה שהדברים יתרחשו מיד. הקב"ה הבטיח – נו, אז קדימה לקיים.
התשובה של הקב"ה היא שמערכת היחסים איתו היא ברית – עוד מימי האבות. ולכן צריך לבחון דברים בפרספקטיבה רחבה יותר, בסבלנות עם הבנה שדברים לא תמיד מתרחשים בקצב המהיר שאנחנו מצפים, ולכן גם אם הדברים לא מתרחשים מיד, זה לא אמור לפגום באמונה. סבלנות.
האמת היא, שעם הקב"ה ממילא אי אפשר להבין. לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי. אנחנו ממילא לא יכולים להבין את הקב"ה. אבל הקב"ה לא עונה למשה את התשובה הזו, אלא מתאר את מערכת היחסים כברית, ואז ממילא, מדובר במשהו ארוך טווח, ולכן לא צריך לראות את ההווה בלבד, אלא את כל ההקשר.
כולנו מכירים את ההבדל בין שני סוגים של מערכות יחסים גם מהחיים שלנו. אם אני נכנס לאיזו חנות אקראית וקונה משהו, זה מפגש קצר. אם הוא יעשה משהו שלא מוצא חן בעיני, אז בפעם הבאה אני לא אקנה אצלו. אלו הם יחסים קצרי טווח.
ויש לנו יחסים ארוכי טווח, כמו עם בן הזוג, ועם הילדים. ששם אנחנו מבינים שגם אם משהו כרגע לא מוצא חן בעינינו, זו עוד לא סיבה לפרק את מערכת היחסים. וזה גם מוריד את הלחץ מכל אירוע בפני עצמו – יש ברית. לא צריך להילחץ מכל דבר קטן בדרך.
ויש הרבה אנשים, שהאמת היא שיש לנו איתם מערכת יחסים ארוכת טווח, אבל אנחנו לא תמיד רואים את זה ככה. עם השכנים, עם חברי הקהילה, עם היישוב, עם המדינה. כל מיני מערכות.
אולי אם נחליט לראות את מערכות היחסים עם האנשים הסובבים אותנו בצורה ארוכת טווח יותר, זה יעזור לנו לקחת דברים יותר רגוע.