מדי שנה אני מתפעל מחדש מהעצה שנותן יתרו למשה רבנו – בא תאציל סמכויות. מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מבוקר עד ערב? נבל תיבול גם אתה גם העם הזה וכו'.
זו עצה כל כך פשוטה, וכל כך הגיונית, שזה ממש דבר פלא, איך משה לא 'עלה על זה' לבדו.
לרש"ר הירש יש הסבר אחד, והוא שמשה פשוט לא היה איש ארגוני. לא היה לו את צורת החשיבה הארגונית הזו. הרש"ר הירש מסביר, שפרשת יתרו מקדימה את פרשת משפטים. אם משה היה כזה חלש מבחינת יכולת ארגונית, ברור שהוא לא יכול לייצר את חוקי התורה. ולכן חוקי התורה משקפים נבואה, ולא דברים שמשה אמר מדעתו.
עוד דרך, שבה הלכנו בעבר, (מבוסס על העמק דבר בפס' טז), היא שמשה בוודאי חשב על האפשרות הזו, אבל הוא חשש מהאפשרות לתת את התורה ביד אנשים אחרים. משה רבנו היה בחיר הנביאים. זהו אחד מיסודות האמונה שלנו, שנבואת משה שונה מנבואת שאר הנביאים. ועל כן, כיצד אפשר לתת ביד אחרים, שהם לכל היותר יכולים להיות שרי עשרות, לפסוק הלכה? לקבוע מה התורה אומרת. לכן משה היה צריך לקבל אישור מהקב"ה על העצה של יתרו.
בעבר הסברנו גם, שזו המשמעות של מתן תורה. לא רק משה שומע את התורה, אלא כל עם ישראל, ולכל עם ישראל יש יכולת ללמוד תורה.
אבל אולי ההסבר פשוט יותר. אולי הסיבה שמשה היה צריך את העצה של יתרו, היא פשוט בגלל, שלפעמים כשאנחנו נמצאים בתוך משהו, מאוד קשה לנו לראות את האפשרות לעשות דברים אחרת. כך עושים את זה אצלינו, וזהו. ורק יתרו, שמגיע מבחוץ, יכול לראות את האפשרות לעשות דברים בדרך אחרת. הרי זה כעין מה שחז"ל אומרים ש"אין נביא בעירו" ו"אין חבוש מציל עצמו מבית האסורים".
לפי ההסבר הזה, אולי הקשר למתן תורה הוא, שלימוד תורה בנוי כולו על הרעיון שאולי מישהו אחר יכול ללמד אותי משהו שונה. לפעמים אנחנו מאוד בטוחים בעצמנו ש'היהדות אומרת ככה', ואז כמובן, הלימוד שלנו הוא דליל ולא משמעותי. לימוד משמעותי יהיה כשנהיה מוכנים לבחון דברים מחדש, לראות אחרת.