בזמן המקדש
הגמרא במסכת מגילה (כט:) וראש השנה (ז.) אומרת:
אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: דאמר קרא זאת עלת חדש בחדשו, אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה.
ומכאן, שמדי שנה צריך להביא כסף 'חדש' כדי לקנות בו את קרבנות הציבור של השנה החדשה. אולם, לא נאמר כאן מנין מגיע הכסף החדש הזה.
הרמב"ם (ספר המצוות עשה קעא) כותב שישנה מצוות עשה לתת מחצית השקל פעם בשנה:
והמצוה הקע"א היא שצונו לתת מחצית השקל בכל שנה והוא אמרו יתעלה (ר"פ תשא ל יב) ונתנו איש כופר נפשו לי"י. ואמר (ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים… וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת המחוברת לה כלומר מסכת שקלים ושם (סוף פרק ח) התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית.
וגם הרמב"ן על התורה (שמות ל, יב) כותב, שהאמור בתורה בפרשת כי תשא הוא מצווה לדורות. לעומת זאת, הגר"א (אדרת אליהו על התורה) כותב שפרשת כי תשא אינה עוסקת בתרומה לקרבנות הציבור לדורות, אלא היא הלכה למשה מסיני, שחכמים הסמיכוה על הפסוקים הנ"ל.
גם לדעת הרמב"ם והרמב"ן, מבואר במשנה בסוף מסכת שקלים, שהמצווה נוהגת רק בפני הבית, כך שברור שהמטרה של איסוף מחצית השקל היא בשביל לקנות קרבנות ציבור.
שיעורו
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה צריך כל אדם מישראל לתת מחצית השקל לתרומת הלשכה.
המשנה בשקלים (פרק ב משנה ד) אומרת:
אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים אמר ר' שמעון אף על פי כן יד כולן שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש.
כלומר, לגבי הבאת קרבן חטאת, אומרת המשנה שאין לה קצבה. ואילו לשקלים נראה שיש קצבה. על כך מעיר רבי יהודה, שגם לשקלים אין קצבה, כי בתקופות שונות שקלו מטבעות שונים.
לדעת הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א הלכה ו) אסור לפחות ממחצית השקל של תורה, שהוא שקל בלשון חכמים (מחצית הסלע). אבל מותר להוסיף עליו, ויש לשקול מחצית השקל העיקרי של התקופה:
הלכה ה: מחצית השקל, זו מצותה שייתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש; ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבנו…
הלכה ו: בזמן שהיה המטבע של זמן דרכונות, היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע; ובזמן שהיה המטבע סלעים, היה כל איש נותן במחצית השקל שלו חצי הסלע, שהוא שני דינרין; ובזמן שהיה המטבע חצי הסלע, היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע. ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל, פחות מחצי שקל של תורה.
לעומת זאת, הראב"ד (בהשגות לרמב"ם שם) חולק:
השגת הראב"ד: ומעולם לא שקלו ישראל… – אמר אברהם הדרך הזה על דרך המשנה אמרו. ששנינו (שקלים פרק ב משנה ד): "בראשונה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול דינרין חזרו לשקול סלעים בקשו לשקול טבעין וכו' ". זו היא דרך המשנה מכל מקום לא אמרו שהיו הולכין אחר יציאת המטבעות, אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחלה דרכונות ועל זה הדרך הלכו בכל שקליהם, ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם היו עניים והעשירו.
לפי הראב"ד, הדין הוא לא לשקול מחצית המטבע היוצאת, והסיבה שהיו שוקלים דרכונות היא שהיו זקוקים ליותר כסף, וממילא החליטו לתת יותר למחצית השקל. וכן היא שיטת הרמב"ן (בפירושו לתורה, שמות ל, יב).
נמצא, שלכל הדעות אין לתת פחות ממחצית השקל של תורה, שהוא שקל של חכמים (2 דינרים). וניתן לתת יותר, כאשר כולם נותנים בשווה (וזה פירוש 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'). אלא שנחלקו הראשונים האם יש דין לתת 'מחצית השקל'. לדעת הרמב"ם נראה שזהו עצם הדין, ואילו לרמב"ן והראב"ד לא ברור שיש דין שכזה.
בטעם הדין הזה נציין דבר שרבים אומרים אותו כל אחד בסגנונו הוא, וכאן הוא מובא מהאלשיך (שמות, פרשת כי תשא ד"ה זה יתנו):
ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביא מחצית.
כמובן, טעם זה מתאים לדרכו של הרמב"ם, ולא לדברי הראב"ד והרמב"ן.
מי הנותנים
משנה שקלים פרק א:
משנה ד: אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן: "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו האיך נאכלים.
משנה ה: אף על פי שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידן העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן…
לגבי כהנים, נחלקו התנאים אם הם אמורים לתת מחצית השקל. הרמב"ם (שם הלכה ז) פוסק, שגם כהנים חייבים במחצית השקל, אבל נשים עבדים וקטנים – פטורים.
ובמשנה ג נאמר:
בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה בעשרים וחמשה ישבו במקדש משישבו במקדש התחילו למשכן את מי ממשכנין לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ועבדים וקטנים כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום:
הרמב"ם כתב, שקטן שעליו מדברת המשנה הוא כל שלא הביא שתי שערות, ככל קטן שהוא. אבל הברטנורא בפירושו למשנה זו כותב, שקטן הוא גם אחרי שהביא ב' שערות, כל שלא הגיע לגיל 20.
התוספות יום טוב (במשנה ד ד"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא) כתב, שמקורו של הרע"ב הוא מכך שבפסוק נאמר 'מבן עשרים שנה ומעלה'. והיינו שרק מגיל זה חייבים לתרום. אבל הוא מציין, שלא ידע לכך מקור מפורש, וברמב"ם מפורש לא כך, וגם הרמב"ן בפירושו לחומש כותב, שרק לגבי תרומת האדנים הביאו רק מגיל 20, אבל תרומת הקרבנות היא מגיל 13. אחרונים אחרים (כדוגמת ה'דברי ירמיהו' על הרמב"ם שקלים שם, ועוד) מציינים שבירושלמי על משנה ג ישנן גירסאות שונות, אם קטנים היינו קודם הבאת ב' שערות, או קודם גיל עשרים.
המנהג בימינו
בגמרא לא נזכר המנהג לתת מחצית השקל לפני פורים. המנהג הזה נזכר לראשונה אצל שני פוסקים אשכנזים – המרדכי והמהרי"ל.
מרדכי (מגילה סימן תשעז):
מה שנותנין ג' מחציות לפורים משום דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית השקל.
מנהגי מהרי"ל (הלכות פורים סימן ד):
במנחה כשהולכים לבית הכנסת נותנין מחצית השקל ומעות פורים. ואמר מהר"י סג"ל דכל בן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל, והוא ל"ד הלי"ש. וסימן והדל לא ימעיט ממחצית השקל. במגנצא הוא עולה לשוה ג' פהמוש.
והנותן שקלו צריך ג"כ ליתן מעות פורים שהם ג' מחציות המדינה.
וראיתי שם שבעלי כיסים ויש מן הבינונים נתנו מחצית השקל. ואת מחצית השקל החזיקו לסייע בו אל העולים לארץ הצבי לשם שמים, ומעות פורים היו חולקים מיד באותו פורים לעניים כשאר צדקה. ובמקום שאין מנין יכול להחזיק מעות פורים לתת לאיזה מקום שירצה.
המרדכי מזכיר שנוהגים לתת ג' מחציות השקל, זכר לג' התרומות שבפרשת כי תשא (שרק שתים מהן היו של מחצית השקל).
במהרי"ל נראה, שמחצית השקל הוא שיעור מוגדר, כמשקל הכסף של תורה, ולכן הוא אומר כמה צריך לתת במדינות השונות. עוד נראה במהרי"ל, שמלבד מחצית השקל היו נותנים עוד 'מעות פורים' שאותן היו נותנים לפי המחציות של המטבע הנפוץ במדינה, והן אינן ה'מתנות לאביונים'.
בדרכי משה (אורח חיים סימן תרצד) כתב:
ונראה לי דמטבע שלנו טוב ליתן ג' חצאי גדולים כי שמו חצי גדול ושם מחצית עליהן כעל מחצית השקל ועוד דמחצית השקל היה עשר גרה וחצי גדול הוא ט' פשוטים קטנים ועצמו משלים לעשרה ועוד דאין לנו שום מטבע שהיא בחצאין מלבד זו ולא כאותם שנוהגים ליתן ג' חלקים מאחר שכתב במנהגים ליתן ג' חצאי וינ"ר והוא טעות כי בכל מקום יש לשער לפי המטבע הקבוע כמו שנתבאר לעיל.
לא ברור מדברי הדרכי משה האם העיקר שיתן מחצית השקל, או שמא יש צורך לתת גם משקל הכסף של מחצית השקל של תורה, שהרי הוא מציין, שבמטבע של חצי גדול יש גם את העניין של מחצית, וגם שהוא שוקל כמעט מחצית שקל של תורה. בהשגות לשולחן ערוך כתב הרמ"א (שם):
יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג'.
וכאן נראה מפורש בדבריו, שהעיקר לתת מחצית השקל הקבוע באותו המקום, ולא הזכיר כלל שצריך להיות במשקל של מחצית השקל של תורה.
ואכן, בביאור הלכה (ד"ה ויש ליתן) כתב שהמנהג הוא לתת ג' חצאי גרוש, וציין שזה מטבע פחות ביותר ואינו שווה הרבה. וגם בערוך השולחן (סעיף ח) כתב שיש ליתן ג' חצאי ק"כ, שהוא המטבע היותר קטנה במדינתו.
אבל בכף החיים (אות כ) כתב שלכתחילה ראוי לתת שיעור שווי של מחצית השקל של תורה. אמנם, גם הוא כותב (אות כג) שאין המנהג כן. גם בשו"ת ישכיל עבדי (אורח חיים סימן יט) הבין מדברי הדרכי משה, שצריך לתת דווקא מינימום של שווי מחצית השקל של תורה, וכן כתב בילקוט יוסף וכך שמעתי גם בשם הרב מרדכי אליהו.