כשרוחות הבחירות נושבות בחצרותינו, וסוגיית הרשימה של הציונות הדתית לאומית מרחפת בחלל האוויר, אפשר להצביע על אחד הקשיים הגדולים בדרכה של הציונות הדתית, שהוא גם אחת הבשורות הגדולות שלה – קידוש החומר.
אנחנו, אנשי הציונות הדתית, אמונים על האמירה, שאדם יכול לעבוד את ה' במגוון דרכים. כפי שהיו אנשי רבנן דיבנה אומרים (ברכות יז): "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה… כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". וכך אנו לומדים למצוא את נקודת הקודש בכל מקום. להכיר בכך, שמלא כל הארץ כבודו, ולכן בכל מקום ולכל חלק מהעשייה האנושית, יש פן של עבודת ה'.
במובן מסויים, האנטיתזה הכי גדולה לרעיון קידוש החומר, הוא המשכן, והמקדש. הרעיון לבנות בית לקב"ה, מדגיש את הפער בין מה שבתוך הבית למה שבחוץ. כפי שגם שלמה המלך מציין( מלכים א, ח כז): "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".
זה לא רק עצם קיומו של הבית. לא כל דבר כשר להקרבה. רק דברים מאוד מאוד ספציפיים. לא אחד יכול לעבוד, רק כהנים. לא כל אחד יכול להיכנס, רק טהורים. או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. יש גבולות מאוד תחומים וברורים.
איך הרעיון של 'מלא כל הארץ כבודו' והיכולת לעבוד את ה' בכל מקום, מתחבר עם הרעיון המצמצם יותר של בניית בית לקב"ה?
פן של הדברים, שהרש"ר הירש מעלה אותו (בתחילת הפרשה), הוא שתנאי לכך שיהיה מקדש, זה גם ה'ושכנתי בתוכם'. הדברים האלו ברורים בנביאים – אין השראת שכינה במקדש, בלי דרך חיים של קדושה גם מחוץ למקדש. אם איננו מקדשים את ההתנהלות שלנו ביום יום, אם הקב"ה אינו שוכן בתוכנו, הוא לא ישכון גם במקדש.
אבל אולי יש גם פן הפוך, שאני מהרהר בו. אם אין מקדש, לא תהיה השראת שכינה בתוכנו. עם ישראל צריך מקום, שהוא עבודת ה' 'טהורה'. בלי ערבוב של החול. רק עבודת ה'.
וכשאין מקדש, ההלכה נתנה לנו תחליף חלקי – מקדש מעט. לכן כותב הרמב"ם (הלכות תפילה יא, א) שכל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריכים לבנות בו מקום מיועד לתפילה. נכון, אפשר להתפלל בכל מקום. אבל צריך מקום שיהיה מיועד לזה, שהוא מוקדש לעבודת ה' נטו.
וגם בית הכנסת משרת את ההפרדה הזו בין הקודש ובין החול. גם בבית הכנסת יש הפרדה בין דברי חולין לדברי קודש. בית הכנסת מיועד לעיסוק שהוא בקודש 'נטו'.
וכנראה שמי שחי רק בעולם של קידוש החול, שאכן משתדל שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אבל לא מפנה מקום וזמן לעבודת ה' 'נטו', לקבוע עתים לתורה, להתפלל בנחת, בהתנתקות מסויימת ממרוצת החיים, יש בכך חוסר מסויים.
וכך מפרש רש"י את הפסוק החותם את תפילתו של משה "וִיהִי נֹעַם אֲדנָי אֱלהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" – "ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו: אחת, על מלאכת המשכן, שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן. ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם"
ואם גם אנחנו נזכה להצליח גם לפעול במרחב החול בדרך של קודש, וגם לפנות מקום וזמן, למה שהוא קודש 'נטו', נזכה שתתקיים בנו הברכה " וִיהִי נֹעַם אֲדנָי אֱלהֵינוּ עָלֵינוּ".