שתי פרשיות בתורה עוסקות במעשה עמלק. בפרשת בשלח (שמות יז) התורה מספרת על מלחמת עמלק, ובסיומה נאמר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
המשתמע מפסוקים אלו הוא, שמחיית עמלק היא 'משימה' של הקב"ה. לאו דווקא שלנו. לעומת זאת, בפרשת כי תצא (דברים כה) אומרת התורה:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-הֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
כאן נראה, שמחיית עמלק היא חובה המוטלת על עם ישראל.
למעשה, חז"ל מנו שלוש מצוות הקשורות לעמלק, ונלמדות מהפרשיה שבפרשת כי תצא: מצוות עשה של זכירת מעשה עמלק, מצוות לא תעשה לשכוח את מעשה עמלק, ומצוות מחיית עמלק.
מצוות מחיית עמלק
הגמרא בסנהדרין (כ:) אומרת:
תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק", הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' – הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר: ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב, וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'.
העולה מדברי הגמרא הוא, שראשית, עם ישראל צריכים להעמיד עליהם מלך. לאחר מכן, להכרית זרעו של עמלק, ולאחר מכן, לבנות את בית המקדש.
ואכן, כך משתמע גם מהסיפור בימי שמואל ושאול (שמואל א, טו):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
לאחר מינויו של שאול למלך, הוא התחייב להכרית את זרעו של עמלק[1]. ורק לאחר מכן, דוד בונה את בית המקדש.
אפשר להבין מהגמרא, שמצוות מחיית עמלק היא מצווה המוטלת על המלך בלבד. ואכן כך כותב היראים (מצווה תלה, למחות זכר עמלק)[2]:
למחות זכר עמלק… ותניא בסנהדרין רבי יוסי אומר ג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק… למדנו מכאן שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל וכה פירוש המקרא כי יד על כס י-ה דהיינו מלכות אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק.
לעומת זאת, בספר החינוך (מצווה תרד) כתב:
וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק". ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם.
גישה קיצונית עוד יותר מופיעה בהגהות מיימוניות (הלכות מלכים ה, אות א):
מצוה זו (-של מחיית עמלק) אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' א-היך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' א-היך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק.
הרדב"ז במקום (הלכה ה) מקשה – אם מחיית עמלק נוהגת רק בימות המשיח, למה היתה מחיית עמלק בימי שאול? אולי אפשר לומר, שלמרות שהיו 'התנגשויות' בין עם ישראל לעמלק, הרי שמלחמת השמדה סופית, היתה פעם אחת, בימי שאול, שנצטווה על כך מפי נביא, ופעם נוספת, תהיה רק לעתיד לבוא, בימות המשיח.
מה כוללת המצווה
שיטת הגהות מיימוניות יכולה אולי להסביר מחלוקת מעניינת נוספת. בספר החינוך (שם) כתב:
שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן.
ספר החינוך מזכיר שבמחיית עמלק, יש להרוג את כל בני האדם – זכר ונקבה, גדול וקטן. אבל אינו מתייחס לבעלי החיים. לעומת זאת, רש"י, בפירושו לתורה (דברים כה, יט) כותב:
מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק.
דברי רש"י מושתתים, מן הסתם, על הציווי שנצטווה שאול המלך (שמואל א, טו, ג):
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
אבל במנחת חינוך (שם אות א) כתב:
עיין ברש"י בחומש כאן, שפירש תמחה וכו' מאיש ועד אשה ועולל ויונק משור עד שה… ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר ברמב"ם וברב המחבר (-ספר החינוך), ואיני יודע מהיכן הוציא רש"י זה. ובספרי כאן לא ראיתי זה וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצ"ע.
המנחת חינוך נוקט, שהמלחמה בימות שאול היתה חריגה[3]. לא כך נראית מצוות מחיית עמלק לדורות. והראיה, שנדרש ציווי מיוחד של הנביא כדי לבצע אותה באופן הזה. אולי רש"י, בהמשך למה שהסברנו בדעת ההגהות מיימוניות, סובר שכל מלחמה מכוונת של עם ישראל בעמלק, דורשת ציוי נביא, ומתאפיינת בציוויים דומים לאלו שהיו בימי שאול ושמואל.
האם יש עדיין אפשרות לקיים את המצווה בימינו
הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה) כותב:
הלכה א: אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו… הלכה ד: מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם… וכבר אבד זכרם. הלכה ה: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
את מלחמת שבעת העממים אין לנו אפשרות לקיים היום, שכן, 'כבר אבד זכרם', כפי שכתב הרמב"ם בהלכה ד. אולם, בהלכה ה, ביחס לעמלק, הרמב"ם לא הזכיר ש'כבר אבד זכרם'. ואדרבה, בספר המצוות (עשה קפז) הוא כותב בפירוש, שזרע עמלק לא אבד עדיין.
הרב סולובייצ'יק (איש האמונה, קול דודי דופק, עמ' 101 – 102 בהערה) מתייחס לשאלה זו:
יש לתמוה, מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאוד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אם כן, אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח. כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק".
הרב סולובייצ'יק מעיר, שדבריו אינם פותרים לחלוטין את השאלה. הלא עדיין יש לשאול, כיצד נמצא את אותם עמלקים שיש להילחם בהם?
תשובתו של הרב סולובייצ'יק בשם אביו:
שמעתי פעם מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת, על פי הלכה, עמלק. אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק עצמו נצטווינו בשתי מצוות: (א) חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק… (ב) בהתכוננות מלחמתית של הציבור נגד עמלק כעם…
ביחס לאומה אחרת, העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנחנו להילחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה… אבל חיוב מחיית יחידים על פי פרשת כי תצא, נאמרה רק ביחס לגזע עמלק.
על פי הרב סולובייצ'יק, אין דרך ליישם את המושג של מחיית עמלק כלפי יחידים בימינו. אבל כשאנו נלחמים בעמים הבאים עלינו לכלותינו, אנו מקיימים את מצוות העשה של מחיית עמלק.
דרך אחרת, אולי בהמשך לדבריו של ההגהות מיימוניות שהזכרנו לעיל, היא לומר שלעתיד לבוא, כשיבוא אליהו, הוא יצביע על מי שהם עמלק גם בימינו, כדי שיהיה אפשר למחות אותם[4].
ואף שכאמור, הרמב"ם עצמו כותב בספר המצוות שעוד יגיע זמן שיימחו שאר העמלקים, אפשר להעלות על הדעת
האם חובה להרוג כל עמלקי?
מקריאה של הפסוקים בפרשת בשלח עולה התחושה, כי את עמלק יש למחות באופן מוחלט. עמלק נתפס כאוייב המוחלט של הקב"ה, עד כדי כך ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
אבל מסתבר שהדבר אינו פשוט כל כך. בהלכות מלכים (פרק ו) כותב הרמב"ם:
הלכה א: אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה… הלכה ד: ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים… במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה…
מבואר להדיא מדברי הרמב"ם, שגם לעמלק קוראים לשלום, ואם הם מסכימים לתנאי השלום הנדרשים משבעת העממים, אין הורגים אותם.
בגמרא בגיטין (נז:) נאמר:
תנא: נעמן גר תושב היה; נבוזראדן גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים.
למרות הזיהוי שעושים חז"ל של המן עם זרע עמלק, מסתבר שבני בניו התגיירו, ואף לימדו תורה בבני ברק. והרמב"ם באגרת תימן מוסיף, שאדם מזרע עמלק יכול להיות נביא:
וכל נביא שיעמוד, בין שיהיה מיוחס לכהונה או ללויה, או שיהיה עמלקי, ויאמר שאחת מכל המצות הנכללות בספר התורה שבטל חיובה – שיקר והכחיש נבואתו של משה רבנו.
אם כן, מסתבר שאין צורך להרוג כל עמלקי שהוא, אלא רק כזה שעדיין עומד ברשעו[5].
מצוות זכירת מעשה עמלק
האם מצוות זכירת מעשה עמלק קשורה למצוות מחיית עמלק?
הרמב"ם (ספר המצוות עשה קפט) כותב:
והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה (שם) זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב…
כלומר, מצוות זכירת מעשה עמלק קשורה בקשר הדוק עם מצוות מחייתו. כך כותב גם הרמב"ן (על התורה, דברים כה, יז). הגדיל לחבר בין המצוות ספר החינוך (מצוה תרג) שכתב שכיוון שמצוות מחיית עמלק, שהיא מצוות מלחמה נוהגת לדעתו בזכרים בלבד, ונשים אינן משתתפות במלחמה, הרי שגם מצוות זכירת מעשה עמלק רלוונטית לגברים בלבד.
אולם, ספר החינוך עצמו כותב בשורש מצוות זכירת מעשה עמלק טעם שמוביל אולי לקו מחשבה שונה:
משרשי המצוה, לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה.
כלומר, מעשה עמלק מלמד אותנו משהו על העולם – שכל המיצר לישראל שנאוי לפני המקום ברוך הוא. כאמור, ספר החינוך עצמו קושר בין מצוות הזכירה למצוות המחייה, אבל בהמשך לקו המחשבה הזה, ניתן להעלות על הדעת ניתוק בין שתי המצוות, ולומר, שגם אם אין ולא יהיה שום עמלקי יותר שיצטרכו להרוג אותו, הרי שהחובה לזכור את מעשה עמלק, מתקיימת במנותק מהחובה למחות אותו (כאן הבאנו כמה מקורות שהולכים בכיוון זה).
כהמשך לשיעור זה, כאן עסקנו בהיבטים הלמדניים של האופן שבו אנו מקיימים את מצוות זכירת מעשה עמלק, וכאן נעסוק בהתמודדות המוסרית עם מצוות מחיית עמלק.
*****************************
[1] לא נאריך כאן בנקודה זו, אבל שאול לא מכרית את כל עמלק. לא רק את אגג מלך עמלק הוא אינו הורג, אלא יש עוד הרבה עמלקים אחרים, שלא מתו. שהרי בסוף שמואל א, גדוד עמלקי פושט על צקלג עירו של דוד; דוד לוקח שלל מעמלקי במלחמותיו הרבות בעמים שסביבות עם ישראל (שמואל ב, ח, יב); ולמעשה, עד ימי חזקיהו עוד יש עמלקים (דברי הימים א, ד, מג. כמבואר בפרשנים שם).
[2] ויש שדייקו כך גם בדעת הרמב"ם. שכן בהלכות מלכים פרק ה, כשהוא דן במצוות הריגת שבעת העממים כתב הרמב"ם (הלכה ד): " מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה". אבל ביחס לעמלק, בהלכה הבאה, לא כתב שכל אדם בודד שלא הרג אחד מהעמלקים שבא לידו, ביטל עשה.
[3] יש לציין, שאף שהמנחת חינוך כותב שאינו מכיר מקור לדברי רש"י, הרי שיש מקור לכך במכילתא דרשב"י (מסכתא דעמלק פרשה ב):
יאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' וגו', ר' יהושע אומר לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהי ממלכתו באותה שעה מלחמה לה' בעמלק ר' אלעזר המודעי או' נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו אם אניח נין ונכד של עמלק תחת מפרס כל השמים שלא יאמרו גמל זה של עמלק אם אניח נין ונכד לעמלק.
[4] וכך כותב גם ביד המלך, בהלכות מלכים פרק יב הלכה ב.
[5] אמנם, יש לציין שאין הדבר פשוט, ובמכילתא דרשב"י (מסכת דעמלק פרק ב) נאמר:
ר' אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו שנ' ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו מיד ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לכך נאמר מדור דור.
ועיין באבני נזר (או"ח תקח הלכות מגילה) שדן בשאלה אם דברי המכילתא האלו סותרים לדברי הרמב"ם.