מצוות זכירת מעשה עמלק, שאותה אנו קוראים בשבת זכור, היא מצווה מהתורה. אלא שנחלקו הראשונים, מה גדר המצווה.

הרמב"ם (ספר המצוות עשה קפט) כותב:

והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן… ולשון סיפרי "זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב", כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות.
ולשון ספרא (ר"פ בחקתי) זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך…

הרי מבואר ברמב"ם, שמצוות זכירת מעשה עמלק מטילה עלינו חובה לומר דברים "שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות". הרמב"ם אינו מזכיר מתי צריך לומר דברים אלו, ולא שצריך לקרוא מתוך ספר וכדומה.

ואכן, ספר החינוך (מצווה תרג) כותב:

ואל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספרי, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש.
והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות והנה הם יוצאים בכך מצוה זו.
ואולי נאמר כי מנהגן של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה תורה היא ומפני מצוה זו היא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם…

כפי הנראה, גם לדעת ספר החינוך, אין חובה דאורייתא לקרוא את פרשת זכור דווקא פעם בשנה, או דווקא מספר תורה.

אבל התוספות (ברכות יג. ד"ה בלשון) מבינים, שחובת זכירת מעשה עמלק מחייבת את קריאת הפסוקים בדווקא. הגמרא (שם) מעלה את הספק, אם התורה "בלשון הקדש נאמרה" או "בכל לשון נאמרה". כלומר, האם את כל התורה יש לקרוא דווקא בעברית, או שאפשר גם בתרגום.

התוספות (שם) תוהים, למה בדיוק הכוונה שיש לקרוא את התורה בלשון הקודש בדווקא, ומעלים אפשרות, באחד התירוצים, שהכוונה לפרשיות שחייבים לקרוא אותן כגון פרשת זכור, מקרא ביכורים, וידוי מעשר ודומותיהן.

אם כן, לדעת התוספות, מצוות זכירת מעשה עמלק מטילה חובה לקרוא פסוקים מסויימים מהתורה בדווקא.

הגמרא בברכות (מז:) אומרת:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה… והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעלם בהם תעבדו"? לדבר מצוה שאני.

הגמרא אומרת, שלרבי אליעזר היה מותר לשחרר את עבדו הכנעני לצורך מצווה.

הרא"ש (שם סימן כ) אומר, שפשטות הדברים היא, שרבי אליעזר שחרר את עבדו כדי לצורך תפילה במניין וכדומה, שהן מצוות דרבנן:

ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה דיחיד דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה דמשמע דבכל ענין איירי.

מתוך לשונו של הרא"ש עולה, שחובת קריאת פרשת זכור בעשרה היא חובה דאורייתא.

השולחן ערוך (או"ח תרפ"ה, ז) כותב שיש לחוש לדעת הרא"ש:

יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא.

דברי התוספות הגיוניים. אפשר להבין, שכמו פרשיות אחרות בתורה שהמצווה היא בקריאתן כך גם ביחס לפרשת זכור. ובפרט, כיוון על פי מה שכתוב בגמרא במסכת מגילה (יח.). הגמרא שם דנה בשאלה, למה הקורא את המגילה על פה לא יצא? ואומרת:

אמר רבא: אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים, וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר – אף כאן בספר.

הגמרא לומדת את "זכירת מעשה המן" מזכירת מעשה עמלק, שגם הוא בספר. בפשטות, הגמרא מבינה שאת מצוות זכירת מעשה עמלק מקיימים דווקא מן הספר. אולם, מה ההגיון שבדברי הרא"ש, לחייב דווקא קריאה בעשרה?

בקרן אורה (ברכות פרק ראשון) כתב:

ויש אומרים דעיקר המצוה לקרותה בציבור. ולדעה זו יש להבין דמאי שנא זכירה זו דמצותה בציבור משאר הזכירות. וצריך לומר דכיון דכוונת הזכירה היא לנקום נקמת ה' מאת החטאים האלה, וזה דבר המוטל על הציבור הוא…

כלומר, היות שעיקרה של מצוות זכור קשור למצוות מחיית עמלק (ראה על כך כאן), שהיא מצווה ציבורית, גם החובה של הקריאה שלה היא באופן ציבורי.