לאחר שבפוסט הקודם עסקנו בצדדים הלמדניים של מצוות מחיית עמלק, הפוסט הנוכחי, מוקדש להיבטים המוסריים של מצווה זו.

יש לציין, שלמיטב ידיעתי, אף אחד מגדולי ישראל בדורות קודמים לא היה מוטרד מהשאלה אם מחייתו של עם שלם היא מצווה מוסרית. היום, לעומת זאת, מדובר בנושא המרכזי שבו עוסק כמעט כל מי שמתייחס לעניין.

יתכן שזוועות השואה הן מה שגורם לנו להתמודד עם השאלה, כיצד ניתן לדבר על מצווה לביצוע השמדת עם. למרות, שלכאורה השאלה הזו היתה צריכה להישאל גם בדורות קודמים, שהרי הבעיה המהותית היא כיצד ניתן להרוג חפים מפשע. אנחנו אולי רגישים יותר בגלל השואה, אבל בהחלט יש לתהות, מדוע שאלה זו לא נשאלה בדורות קודמים.

אני רוצה להציע כמה נקודות מחשבה, לאור הדיון הלמדני בפוסט הקודם.

קו מחשבה ראשון – המצווה אכן לא מתאימה למוסריות של הדור שלנו

לא רק מלחמת עמלק מעוררת בנו שאלות. גם מלחמת שבעת עממים, שבה אנו מצווים "לא תחיה כל נשמה". אבל מעבר לכך, גם סיפורי התנ"ך על מלחמות ישראל בדורות קודמים, ועל הציוויים במלחמות אלו, מעוררים תהיות.

כך למשל מתנהלת המלחמה של דוד בני מואב (שמואל ב פרק ח):

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת

לא מדובר בהריגת לוחמים במלחמה, אלא בפעולת נקם (כפי שאומרים חז"ל) בשבויים. האם זה הרף המוסרי שאנו מצפים מדוד המלך?

ובכן, קו המחשבה הנוכחי אכן אומר, שהציפיות המוסריות מהתנהלות הצבא בימי דוד המלך היו שונות מאלו שבימינו. כך כותב הרב גורן:

פרט לאותן מלחמות המצוה שנצטוינו במפורש בתורה בימי קדם "לא תחיה כל נשמה". באשר גם האויבים נהגו אז באכזריות ולכן החמירה נגדם התורה. ואין ללמוד מהן חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמנינו.

באותו אופן, אפשר להמשיך ולומר, שמצוות מחיית עמלק היתה רלוונטית לתקופתה. והיום אנחנו אכן לא צריכים לקיים אותה, שהרי סנחריב כבר בלבל את האומות, וממילא אין יותר עמלקים.

כפי שהסברנו בפוסט הקודם, יותר נוח להבין את קו המחשבה הזה מתוך הנחה שמצוות זכירת מעשה עמלק אינה קשורה למצוות מחייתו. שהרי על פי דברינו, אין לנו יותר מצווה למחות את עמלק, וממילא, יש לנתק בין מצווה זו ובין המצווה לזכור את מעשיו.

קו מחשבה שני  – כשנצטרך לעשות זאת, נבין למה

כאמור, הצענו גם אפשרות, שמצוות מחיית עמלק דורשת ציווי ספציפי של נביא. זה אומר, שלא כל פעם שרואים עמלקי ברחוב צריך להרוג אותו, וזה מאפשר לנו לומר שאולי הציווי יגיע רק כשנראה איזה עם מושחת ביותר, שלא שייך לדבר על שום דבר מלבד כילויו.

בל נשכח, לא רק עם ישראל משמיד עמים. בורא עולם הפך את ערי סדום, על אנשיהם נשם וטפם. לאחר דיון ארוך עם אברהם אם יש צדיקים בעיר, המסקנה היא, שהפיכת סדום היא אכן משפט צדק. כי אם היו צדיקים, שופט כל הארץ היה עושה משפט, ולא הופך את הערים. אם כן, אולי גם מחיית עמלק דורשת מצב מאוד ספציפי, שכשיתקיים, ונביא יאמר לנו שהמצב קיים, נוכל להזדהות עם הצורך להשמידם.

קו מחשבה שלישי– יש להבין אחרת את מצוות מחיית עמלק

באופן אישי, שני קווי המחשבה הקודמים פחות מוצאים חן בעיני. גם משום שמרבית הראשונים לא הלכו עם קו המחשבה הראשון או השני, וחיברו בין מצוות הזכירה וחובת המחאה, וגם משום שבעיני, הפתרון הבא מדוייק יותר בפרשנות ההלכתית של מצוות מחיית עמלק.

הנטייה שלנו, אולי מכח פשוטי המקראות, ואולי בגלל סיפור מחיית עמלק בימי שאול, היא להבין את מצוות מחיית עמלק כמצווה על השמדת עם. אבל כפי שהסברנו בפוסט הקודם, למעשה, העמלקים יכולים להיכנע ולחיות תחת שליטתנו, ואדרבה, אנו מצווים לקרוא להם לשלום. יתר על כן, הם יכולים גם להתגייר, ולהיות חלק מעם ישראל.

בשנת תש"ס התקיים יום עיון במכללת הרצוג בנושא 'מוסר מלחמה וכיבוש'. בין השאר, דיבר שם הרב מדן, ואמר את הדברים הבאים, ביחס למצוות 'לא תחיה כל נשמה' (הדברים נדפסו בחוברת של מכללת הרצוג הנושאת שם זה, במאמר של הרב מדן 'שאלת כיבוש הארץ בעקבות ערכי המוסר'):

צו זה (=של לא תחיה כל נשמה) עלול להצטייר לעיני הקורא כהליכת הצבא הישראלי בעיקר המנוצחת מבית לבית ושחיטת כל הזקנים, החולים והתינוקות הנמצאים שם. לנו נראה, שציור זה אינו נכון. שהרי, אם העיר כבר נכנעה ופתחה את שעריה, אף שעשתה זאת לאחר מלחמה ומחוסר ברירה, הרי כרגע, לאחר שפתחה את שעריה יתכן שדינה כעיר הנכנעת שתושביה למס. כוונת התורה נראית לנו, שהמלחמה על העיר בעת שזו משיבה מלחמה, חייבת לשאת אופי של מלחמת השמד והרס, שריפת בתי העיר או החרבתם בדרך אחרת או מלחמת בזק בתוך העיר, שאינה מאפשרת הבחנה בין לוחמים לאוכלוסיה בלתי לוחמת – אך כפעולת מלחמה. הדרך החליפית לכך, שאותה שללה התורה, היא מצור ממושך, שכוונתו להתיש את העיר אך לא להורסה, כשהמטרה היא לקחת בשבי את אנשי העיר המותשים כדי למוכרם או כדי לנצלם לעבדים. כך נהגו למשל הארמים במצור על שומרון בימי אחאב, כשבן הדד מצווה את אנשיו לתפוס את היוצאים מן העיר חיים, אף אם יצאו למלחמה (מלכ"א י, יח). כך קורא מלך ישראל את מחשבתו של מלך ארם בעת מצור שומרון עבור שנים רבות: "כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ואל העיר נבוא" (מלכ"ב, ז, יב).
פעילות כזו אסרה תורה. עריכת מלחמה בכנענים במטרה להפיק ממנה רווחים – עבדים, יכול לשבש את עצם המלחמה ומהירותה (מצור ארוך במקום שריפת העיר, מלחמה סלקטיבית במקום הסתערות כבדה), וכן לעוות את מטרותיה – המלחמה בעבודה זרה וקיום הבטחת ירושת הארץ לאבות. היא יכולה גם לגרום לכך, שכל יהודי יהיה מוקף בצוות משרתים כנענים שיעבדו לו בבית ובשדה, ולמעשה יגורו בנחלותיהם הקודמות. אלה ישמשו משם את אדונם היהודי, ויטמיעו אותו בתוכם, מבחינה רוחנית ותרבותית…
ההקבלה הניגודית בתורה בין מלחמת רשות למלחמת מצווה בעמי כנענן מדגישה רק זאת: במלחמת רשות מטילים מצור על ערי האויב, ויש אפוא לצבא הישראלי זמן לבתי מוגבל לניהול המלחמה במטרה להכניע את העיר, ולשים אותה למס. לעומת זאת, במלחמת כנען, מציעים לתושבי העיר שלום, ואם אינם מסכימים, אין בוררים באמצעים וכובשים את העיר בסערה.

לענ"ד, כך יש להבין גם את מלחמת עמלק, מה שהופך את מלחמת עמלק למלחמה המכוונת להשמדת עמלק כעם, ולא ליחידים שירצו להיכנע תחת ידינו, ולא למלחמת השמדה.