ראיונות עם פוליטיקאים בימינו זה כך – כל מרואיין עולה עם דף המסרים שלו, ומשתדל לא ממש לענות על השאלות ששואלים אותו, אלא להשחיל את המשפטים שהוא רוצה להגיד מצד עצמו. משפטים שאמורים להיות קצרים, קליטים, ועם מסר פשוט. בעיקר בסגנון 'זה איום ונורא. יש לעשות כך וכך'.

אני לא מתכוון לנהל עכשיו דיון פוליטי, אבל ככלל, סגנון מערכת בחירות מבוסס על רעיונות פשטניים שכאלו. זה לא רק במערכת הבחירות, כי כפי שכל אחד יודע, זמן הקשב של אנשים הולך ומתקצר. ולכן צריך להגיד משהו פשוט וחד, לפני שהשומע ישתעמם.

אבל זו לא מחלה רק של הדור שלנו. כך זה היה כבר בפרשת השבוע שלנו. ביציאת מצרים, יש לעם ישראל מנהיג. כשהוא אומר ללכת, הולכים. כשהוא אומר לחזור, חוזרים. לחצות את הים, חוצים. אמון מוחלט במנהיג, שמוביל גם לתוצאות טובות.

והנה, כשפתאום המנהיג נעלם. ארבעים יום הוא כבר על ההר, ויש תחושה, שהוא לא עתיד לחזור. בני ישראל לא אומרים 'טוב, נחשוב לבד מעכשיו'. אלא עושים עגל, כדי שיוכלו לומר לו "אלה א-היך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים". חטא העגל, הוא במובן מסויים, הרצון לקבל תשובות פשוטות, כאן ועכשיו, במקום לתהות ולהרהר.

איפה נמצא עגל הזהב המודרני? איפה אנו מבטאים את חוסר הסבלנות שלנו, וחוסר הרצון שלנו לחשוב מחשבות מורכבות?

הוא נמצא במדיה החברתית. בשימוש בצורות שיח שמעודדות מספר משפטים קצר, במקום דיון מעמיק.

הוא נמצא בתקשורת שלנו, שבה זמן מסך הוא מצרך יקר, ואייטמים צריכים להתחלף במהירות.

אבל לא רק בעולם הרחב. לטעמי, הוא נמצא גן בעלוני פרשת השבוע שלנו. בציפייה שלנו לדברי תורה פשוטים, באורך של 350 מילים בערך, שכמובן, לא יכולים להביע רעיון מורכב.

הוא נמצא באמונה שלנו שהמשפט 'היהדות אומרת', הוא משפט נפוץ ומקובל. אין מחלוקות. אין דעות, אין תהיות. היהדות אומרת.

התיקון של חטא העגל, הוא במידת הסבלנות וברצון לעומק. בנכונות להתאמץ לחפש אחר הא-הים, אחרי מי שאין מחשבותיו מחשבותינו, ולא לחשוב שהוא מספיק קרוב שאפשר לומר מיד 'אלה א-היך ישראל'. בנכונות לקרוא דברים באריכות, ולא להסתפק בסיסמאות קצרות. בנכונות לשמוע דעות שונות, ולראות את נקודת האמת שבכל אחת מהן.

בהכרה ובאמונה, שאמונה, תורה ומצוות, הם תהליך של חיפוש, ולא רק של חתירה ליעד ברור.