בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ עֹשֶׂה בְרֵאשִׁית , בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח, בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ .
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵ-ל, אָב הָרַחֲמָן, הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ, מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּךָ נְהַלֶּלְךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת , וּנְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ, וְנַמְלִיכְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱ-לֹהֵינוּ, יָחִיד, חֵי הָעוֹלָמִים מֶלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת :
ברכת ברוך שאמר כוללת הקדמה, ולאחריה ברכה.
הרד"צ הופמן (פירוש לספר ויקרא עמ' ע-עו בהשמטות) מסביר, שבעצם כל הכינויים שאנו מכנים את הקב"ה בהקדמה לברוך שאמר, הם פירושים על שם הוי"ה.
הפירוש הבסיסי של שם הוי"ה הוא – מי שעשה את העולם (-המהווה את העולם). במובן הזה, הקב"ה הוא 'שאמר והיה העולם', והוא 'עושה בראשית'.
שם הוי"ה מיוחס גם לכך שהקב"ה עומד בדיבורו (ראו רש"י לשמות ו, ג "ושמי ה' לא נודעתי להם"). לכן, הקב"ה הוא 'אומר ועושה, גוזר ומקיים'.
שם הוי"ה הוא כמובן גם כינוי למידת הרחמים. לכן הקב"ה הוא 'מרחם על הארץ ומרחם על הבריות', וכן שהוא 'פודה ומציל'.
שם הוי"ה מתייחס גם לנצחיותו של הקב"ה – היה, הוה ויהיה, ולכן אנו משבחים את הקב"ה, שהוא 'חי לעד וקיים לנצח'.
ולסיום, שם הוי"ה הוא שמו של הקב"ה בעצמו. לכן אנו מסיימים את הברכות בברוך שאמר 'ברוך שמו'.
מדוע ברכת ברוך שאמר פותחת בשבחים רבים כל כך המתייחסים לשמו של הקב"ה? יתכן שהתשובה רמוזה בדברים שכותב הרב קוק (עולת ראיה עמ' קצב) על משפט שיש שאומרים אותו לפני ברוך שאמר: "הריני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי". הרב קוק מסביר, שכדי לשבח את הקב"ה כראוי, על האדם להתפלל שהקב"ה יזמן לפיו את המילים הנכונות, מחוברות למקור הדעה העליונה. כעין מה שאנו מתפללים טרם תפילת עמידה: 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך'. ברוח זו אפשר לומר, שברכת שאמר המכוונת כולה כלפי שבחיו של הקב"ה נועדה למטרה זו – לחבר את תודעתנו למקור עליון, על מנת שנצליח לשבח את הקב"ה כראוי.