קריאת ספר ויקרא "מפילה" עלינו הררים של פרטים בדיני הקרבנות. בין כל הפרטים האלו, קשה לפעמים לחוש את תנועות הנפש שמלוות את הקרבת הקרבן.
גם המשנה הרגישה בזה, ולכן מסכת מנחות נחתמת במשנה לא הלכתית:
ֵנאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים.
בדרך כלל, ההבנה של המשפט על "אחד המרבה ואחד הממעיט" לוקחת אותנו בעיקר לסיפא שלו "ובלבד שיכוון לבו", ולחשיבות של כוונת הלב. אבל השפת אמת, שהגעתי אליו דרך הרב צחי להמן, מתעסק הרבה במשפט הזה של אחד המרבה ואחד הממעיט, מעלה באחת השנים (שנת תרמב) כיוון קצת אחר:
ובוודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא, ומאי קא משמע לן בזה. אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח. אף על פי כן מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהיה באמת, מלקפוץ למעלה ממדריגתו.
גם בתוך כוונת הלב יש מושגים של מרבה וממעיט. יש אדם שמצליח להרבות בכוונת הלב שלו, ויש כזה שלא מצליח. וזרק אותי מהרעיון של כוונת הלב מול העשייה הטכנית, לרעיון של הבנת המקום האישי שלנו גם בתוך כוונת הלב, ולהיות שם, במקום לקפוץ למשהו אחר.
מנהון להון, הגעתי לדיון מעניין שהתקיים בין אחד הבוגרים של ישיבת הר עציון ובין הרב ליכטנשטיין (עלון שבות בוגרים מאמר ראשון ומאמר שני). הדיון עסק בפער שקיים בין עבודת ה' בישיבה, ובין מה שמתרחש אצל בעלבתים שסיימו את תקופת הישיבה. באופן מעניין, גם שם הרב ליכטנשטיין נתן כותרת לתשובה שלו 'אחד המרבה ואחד הממעיט'.
אני לא בא לייצג את עמדתו של הרב ליכטנשטיין באותו דיון, אלא מחשבות שהתעוררו בעקבות הדברים. יש עבודת ה' של הישיבה, ויש עבודת ה' של בעלבת. הם לא נמדדים בהכרח על אותו ציר. בישיבה עסוקים בעיקר בלימוד תורה. בעולם החיצון, עבודת ה' מתרחשת בהקשרים אחרים. בחסד, במידות, ב'בכל דרכך דעהו', בכל מיני הקשרים. זה לא מרבה וממעיט. זה 'אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה'. מי שמבלה את ימיו אחרי הישיבה בהתרפקות על הזכרונות מהישיבה, יהיה מתוסכל תמיד. לא בטוח שהנחמה של 'ובלבד שיכוון לבו לשמים', תכפר על כך שהוא ממעיט ולא מרבה. אבל מי שמבין שהוא במקום אחר, יוכל להיות שמח במה שהוא, ולא רק לחיות בהתרפקות על העבר.
דבר התורה הזה נכתב במקורו, בשנה שעברה, בהקשר קצת אחר. אבל גם השנה, סביב משבר הקורונה, הוא לוקח אותי למקומות מעניינים. למחשבה על האופן שבו העולם הדתי שלנו מתנהל בזמנים שאינם כתקנם. מי שעסוק רק בהתרפקות על 'למה אין תפילה במנין, אין קריאת התורה, אין מפגש קהילתי', ולא יהיה מוכן לראות את האופקים החדשים שההתבודדות בבית מאפשרת (ראו למשל דבריו של הרב דב זינגר כאן), מפספס.
אם אפשר להוסיף עוד חצי משפט – אנחנו בתנועה לקראת פסח. בטח גם במצרים, הרבה מבני ישראל פחדו לצאת לעולם שבחוץ. אבל הוא קיים, ולפעמים אין ברירה, ופשוט צריך לצאת לעולם אחר.