(כיוון שהדרשה נאמרה במוצ"ש, ניתן לראות את ההקלטה כאן)
מדי שנה, כשאנחנו עוסקים במצוות סיפור יציאת מצרים אני חוזר אל שאלת היסוד של התכלית של מצוות סיפור יציאת מצרים. מה ה'פואנטה' שאותה אנחנו מבקשים להפיק מההגדה.
ואחת התשובות שאני עונה מדי שנה קשורה לבחירה של חז"ל בחלק בתורה שבו עוסקים בסיפור יציאת מצרים, לדרוש דווקא את פרשת ארמי אובד אבי. למה לא לקרוא פסוקים מספר שמות, ששם הסיפור מתרחש?
נתבונן בפרשת ארמי אובד אבי
פסוקי הקדמה: וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ
מה שקוראים בליל הסדר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
סיום הפרשיה: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
יתכן שהסיבה שאנו קוראים את הפסוקים האלו, באופן שכולל גם את הפסוק החמישי "ויביאנו אל המקום הזה", היא כדי שסיפור יציאת מצרים יסתיים בכניסה לארץ, מה שלא קורה בספר שמות (שאפילו לא כולל את מתן תורה כסיפור רציף) אבל אולי זה גם בגלל שההקשר המקורי של פסוקים אלו בתורה, שאותו אנו לא מזכירים ישירות בליל הסדר, הוא ההקשר של הודאה. אלו לא סתם פסוקים שמתארים את מה שאירע, אלא כדי להסתיים בהודאה על כל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך.
כחיזוק לדברי, אני רוצה להתבונן גם בסוף של ה"מגיד":
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.
ליל הסדר מכוון אותנו לא רק לסיפור יציאת מצרים, אלא כדי שאדם יראה את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים עכשיו, בלילה זה, וממילא אנו חייבים להודות ולהלל. ההגדה של פסח מכוונת להודאה שבסופה.
ובשל כך, אנחנו נקדיש את הזמן עכשיו, להתבוננות ברעיון של הכרת הטוב.
אנחנו נדבר היום על השאלה, מה התכלית של הכרת הטוב.
תשובה מפורסמת, היא התשובה של ספר החינוך (מצווה לג – כיבוד הורים):
משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני א-הים ואנשים…
וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו הא-ל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.
כלומר, ההכרה בכך שהעולם טוב, ושהקב"ה ברא את העולם טוב, אמורה להוביל, אליבא דספר החינוך, לאהבת ה'[1].
בהמשך נראה כיווני מחשבה נוספים.
ממה מגיעה הכרת הטוב שלנו למשהו?
אחת התשובות היא, שהכרת הטוב בנויה על ההבנה, שהטוב שהגיע אלינו, אינו מובן מאליו. אם להשתמש במה שכתבנו מקודם, רק מי שמרגיש כאילו הוא עתה יצא ממצרים, והיה בשעבוד, נמצא במצב של הכרת הטוב. אולי בשל כך אנו אומרים בהגדה:
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' א-והינו מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
כדי להבין, שבלי הקב"ה, היינו ממש עכשיו עבדים במצרים.
אם להמשיך את הטיעון הזה הלאה, המסקנה המתבקשת ממנו היא, שכדי שאדם יכיר טובה למישהו, הוא צריך להבין שהטובה אינה מובנת מאליה. שיתכן והיא לא היתה באה לו. אם נרצה, כך אנו פותחים כל בוקר את היום שלנו:
מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.
זהו גם הסיפור הידוע על הרבי והעז:
מעשייה יהודית עתיקה מספרת על יהודי עני מרוד שבא לרבי להתלונן על צפיפות בדירתו הקטנה. הוא אשתו ושמונת ילדיהם מצטופפים בקיטון קטן. החיים כך קשים מאד. מה לעשות רבי?
הרב חש קצת, ואז המליץ לפונה אליו, "תכניס עז הביתה…"
מה פתאום עז? מתפלץ היהודי, גם כך אין לנו מקום בבית, איך למען השם נכניס עוד עז הביתה?
הרב מתעקש: פנית אליי לא כן לקבלת עצה? זו עצתי לך, הכנס עז הביתה.
המסכן נאלץ לבצע את הוראת הרב. המשפחה האומללה נאלצת לחיות עם עז בבית.
אחרי שבועיים של גיהנום, מגיע היהודי שוב לרב גועה בבכי. אי אפשר לחיות ככה, רבי, המצב איום ונורא ובלתי נסבל. מה עושים?
הרב מחייך, ופוקד, עכשיו תוציאו את העז מן הבית. כך עשו, והינה רווח לכולם…
ובעצם, אם חושבים, זה הסיפור של כולנו השנה, בזמן הקורונה, כשלומדים ומכירים, עד כמה דברים שלפני שנה היו לנו מובנים מאליהם, הם בעצם לא כאלו.
אז אם למשל אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו להכרת הטוב כלפינו ההורים, אנחנו צריכים להבהיר להם שהרבה דברים שאנו עושים כלפיהם, הם לא מובנים מאליהם. שאפשר היה שלא נעשה עבורם את כל זה.
האם זו הצעה חינוכית טובה?
יתכן שמבחינה אמונית טהורה, זו אכן הדרך הברוכה. כשנהיה כאוכלי המן, ולא נדע מה ילד יום, נרגיש עד כמה אנו תלויים בחסדי שמים, וממילא נעבוד את הקב"ה יותר[2]. אלא שאליה זו, קוץ בה. המשמעות היא שאדם גדל בלי תחושת יציבות. אולי זה גופא תוכן האמונה בבורא עולם. להבין שהעולם לא יציב. ובכל זאת, אני מוצא שקצת קשה לחיות באופן כזה.
לכן, אני רוצה להציע קו מחשבה שונה במקצת. לשם כך אני רוצה להיעזר בדברים של הרב ארז ניר (ראש בית המדרש דרומא באונ' בן גוריון. בעבר ר"מ בעתניאל) כדי להציג שאלה מתחום קצת אחר:
דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל.
חילקו חכמים את תהליך התפילה לשלושה חלקים, שלוש עמדות נפשיות שונות בהם עומד האדם מול האל ופונה אליו – שבח, בקשה והודאה… בתהליך האטי בו האירה לי מחדש התפילה, נדרשתי להבין מחדש, באופן קיומי, מה פשרם הפנימי של תהליכים פולחניים אלו ומה הדבר שאמור להתרחש בנפשי ובתחושה שלי את המציאות שסביבי. מדוע לשבח את האל?
ההבנה האינטואיטיבית הראשונה שהייתה לי כילד הייתה שיש כאן מעין חנופה לפני המלך לפני שאני מגיע לבקש ממנו משהו. ראוי ורצוי לשבח את אותו האל אליו אנו מתפללים ומלפניו אנו מתחננים, אחרת למה שתפילותינו יישמעו.
הבנה זו הייתה לא רק ריקה מבחינתי אלא לאורך זמן גם מרוקנת. לא די בזה שלא היה ברור לי מיהו ומהו אותו האל אליו אני מתפלל, המשחק הדמיוני הזה בו אני משבח אותו כמו מלך נרקיסיסטי וצמא מחמאות לא הוסיפה לתחושת החיבור שלי אלא רק גרמה לריחוק ואף פגעה קשות באותה האמונה התמימה איתה הגעתי מלכתחילה להתפלל.
אותו קילוח דק של קשר, של פנייה עדינה ומבוישת אל אלוהים שדרשה כל כך הרבה צניעות ואומץ רק נפגעה מאותה הקדמה חנפנית שבשבילי הכניסה בעיקר דמיון אנתרופומורפי ילדותי וחסר פשר.
טרם שניגש לתשובה שלו, אני רוצה להציע תשובה אחרת, של הרב קוק (עולת ראיה, ענייני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה ):
דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל…
צריך שהתפלה תהיה נקיה מכל רעיון של שנוי רצון והתפעלות בחק השי"ת, מה שהוא דעה כוזבת ביחס לאלהות ומביאה להשחתת סדרי השלמות האנושית.
ולעומת זה, עצם ערך התפלה ובטחון פעולתה בקבוץ תנאיה, גם מלבד פעולת השגת המבוקש והתרוממות הנפש וזכותה ע"י התפלה, הוא פינה גדולה בהשלמת האדם.
על כן צריך שיבין כל מתפלל, שהתפלה היא חוק נפלא, שחקק הקב"ה בעולמו, להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, וביחוד לתכלית השלמתם המוסרית הנצמחת ממנה, ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו ית', חלילה. ועל-כן ראוי, שקודם כל תפלה יוקדם ספור השבח, להורות שראוי לשבח הרבה על קביעת חק התפלה שלא כפי המושג בדרך-השאלה בשם טבע באלהותו ית'…
הרב קוק מסביר שיש בתפילה שניות – מצד אחד, ברור לחלוטין שאנחנו לא גורמים לקב"ה לשנות את דעתו בתפילה. ומאידך לתפילה יש גם ערך ב"השגת המבוקש", וגם היא מועילה לתיקון האדם – במובן של התרוממות רוחנית והתרוממות מוסרית. הדרך לפתור את השניות הזו היא להבין, שהתפילה היא חסד מיוחד שהקב"ה טבע בעולם, ולכן אנו מקדימים הרבה שבחים על הרבה חסדים שהקב"ה עושה בעולם, כדי שנבין שהתפילה היא לא דבר רגיל. היא לא 'להתחנף לקב"ה' כדי שיסכים לעשות כרצוננו.
דרך אחרת, קשורה אולי לרעיון שמביע רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (רפב, אות א – ב):
כְּשֶׁמַּתְחִיל הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מִטּוֹב וְהוּא מָלֵא עֲווֹנוֹת אָז יָכוֹל לִפֹּל עַל-יְדֵי-זֶה, וְלֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל, עַל כֵּן הוּא מְחֻיָּב לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב. וְאַף כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ טוֹב שֶׁעָשָׂה הוּא רוֹאֶה שֶׁהַטּוֹב בְּעַצְמוֹ הוּא מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, כִּי הַטּוֹב מְעֹרָב בִּפְנִיּוֹת וּבִפְסֹלֶת הַרְבֵּה, אַף-עַל-פִּי-כֵן אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּהַמְּעַט טוֹב אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְכֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ עַד שֶׁיִּמְצָא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם זֶה הַטּוֹב מְעֹרָב גַּם כֵּן בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה. עִם כָּל זֶה עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ עוֹד עַד שֶׁיִּמְצָא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְטוֹב עַל-יְדֵי-זֶה יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ ולשמוח אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא.
וְאָז יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'. כִּי עַל-פִּי רֹב כְּשֶׁהָאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז עוֹלֶה עַל דַּעְתּוֹ מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים, וְעַל-יְדֵי-זֶה נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּחֵשֶׁק וְחִיּוּת כָּרָאוּי, עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ קֹדֶם הַתְּפִלָּה עַל-יְדֵי שֶׁיְּחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ וְיִמְצָא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי כַּנַּ"ל.
וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה, כִּי הוּא כְּלָל וִיסוֹד גָּדוֹל לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַל יאבד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הָעִקָּר הוּא לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מֵעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר…
רבי נחמן לא עוסק במבט הטוב על הקב"ה, אלא במבט הטוב של האדם על עצמו, שנחוץ כדי שהוא לא ישקע במרה שחורה, ויוכל להתפלל. מדובר ברעיון 'פסיכולוגי'. אלא שבהמשך דבריו (אות ה), הוא עובר גם לרעיון קבלי יותר:
צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר חַס וְשָׁלוֹם צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע. וְעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל-יְדֵי-זֶה מַעֲלֶה אֶת הָרָשָׁע בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת. וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה עַל-יְדֵי-זֶה. וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע" הַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ עוֹד אֵיזֶה מְעַט שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע עַל-יְדֵי-זֶה "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". הַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה אֵינֶנּוּ עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן כִּי נִתְעַלָּה בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת. וְכֵן הָאָדָם אֵצֶל עַצְמוֹ צָרִיךְ גַּם כֵּן לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה יוֹצֵא בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת.
בעולם החינוך אוהבים להביא את רבי נחמן בגירסה 'קיומית – פסיכולוגית'. כשהאדם מסתכל בעין טובה על אחרים, הם נהיים טובים יותר. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, וכן הלאה. אבל בפשטות, האמירה של רבי נחמן היא יותר אמירה מטפיסית – קבלית, על האופן שבו העולם עובד. שכשאדם מסתכל על הטוב, הטוב מתרבה.
רבי נחמן לא דיבר על השבח שבתפילה, אבל המשך (במובן מסויים) של דבריו גם בדברים של הרבי מלובביץ' (שיחות הרבי מלובביץ', לג בעומר תשמ"ה):
וידוע הביאור בזה, דלהיות שכל העולמות הם באין ערוך אליו ית', וההשפעה לעולמות היא ירידה לגביו ית', לכן בכדי לעורר אצלו ית' הרצון להשפיע בעולמות הוא ע"י השבחים. וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. דהגם שתפלה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו מהקב"ה, וציווי התורה הוא נתינת כח, מכל מקום, צריך להיות תחילה סידור שבחו של מקום, שעל ידי זה מעוררים אצלו יתברך הרצון להשפיע צרכי המשבח.
יש תהליך קבלי בעולם, שבו על ידי שאדם מתבונן בשבח, זה גורם ליותר שפע.
כעת נביא את תשובתו של הרב ארז. אני לא מצטט את התשובה שלו במלואה, גם בגלל שהיריעה קצרה מדי, וגם בגלל שהדברים כתובים בניסוח שאני לא שלם איתו לגמרי. אבל את הנקודה החשובה לענייננו נצטט:
תהליך השבח הוא העמקה של תפיסתנו את האל מישות חיצונית, לעומקם הטוב המופלא והאוהב של החיים כולם… והטוב הזה הוא יסוד החיים ואליו יכול אני גם לפנות ולבקש באינטימיות רפואה, פרנסה, שמחה ויופי. אין כאן שום דבר זר, אלא היענות שלי לאמונה הפנימית שלי בטוב, והאומץ להבין ולהאמין שזהו עיקרו של מה שיש, ולא כל המקולל והקודר שאינו אלא פחד ואשליה…
השבח אינו חנופה לאל, אלא דרך לשנות באופן מהותי את תפיסת המציאות שסביבי ואת חיי. השבח משבח את המקום במובן הפשוט של המילה – משבח את תחושת המציאות שלנו לחוויה בה הכוח והעיקר מצוי בכל מה שמשובח, שהוא הכוח החי והפועל המזמין אותנו להשתתף בריקוד מופלא זה של חיים ויצירה, ומאפשר לנו אף לבקש את אשר על ליבנו.
הרב ארז ניר הופך את תכלית השבח – לא בשביל 'לשכנע' את הקב"ה, אלא בשביל להפנים את האמונה בטובו של העולם. למה אמונה זו נצרכת בשביל התפילה? אם להמשיך את קו המחשבה של רבי נחמן כשהוא דיבר על כך שאדם צריך לראות את הטוב שבו, כדי לא להרגיש רחוק מהקב"ה, אולי הוא צריך גם לראות את הטוב שבעולם, כדי להאמין שיתכן שהקב"ה ירצה להיטיב את מצבו של העולם[3]. במובן הזה, ככל שנשתכנע יותר שהטוב הוא מהותי במציאות, כך תחושת שמחת החיים שלנו תגבר.
אם כיוון המחשבה הראשון מעודד אותנו לראות במציאות משהו שברירי, שיכול כל רגע להתפרק, הרי שכיוון המחשבה הזה מבקש לראות במציאות משהו יציב של טוב. הוא לא מפנה אותנו לקב"ה כדי להינצל משבריריות המציאות, אלא מאפשר לנו לבקש מהקב"ה עוד טוב, כיוון שממילא זה האופן שבו המציאות מתנהלת[4].
אני רוצה להציע עוד נקודה למחשבה שעלתה לפני. ספר החינוך שהבאנו מקודם רואה בהכרת הטוב של אדם כלפי הוריו מפתח להכרת הטוב כלפי הקב"ה. ואני הדל תוהה, אולי צריך להסתכל בדיוק הפוך. אולי הכרת הטוב, שאותה אנו מתרגלים מול חסדיו המרובים של הקב"ה נועדה להרגיל אותנו בתהליך של הכרת הטוב, כדי שנדע להכיר טובה גם טובה לבני אדם אחרים. שנתרגל את מידת הכרת הטוב, כי מי שלא מכיר טובה לאחרים, הוא כפוי טובה.
בימים אלו, כשאנו מכונסים בבתים קצת צפופים, וקצת נמאס אולי אחד מהשני, תרגול הכרת הטוב יעזור לנו לראות כל אחד את מעלת חברינו ובני משפחתנו, ולא את חסרונם, וכך נשמח כולנו זה בזה, ומתוך שמחה, יהיה לנו גם ליל סדר מוצלח וטוב. וכשנהיה בליל הסדר, ונספר את חסדיו המרובים של המקום עלינו, נדבר, שגם כשאנחנו עוברים ימי קושי אישי, קהילתי, לאומי ועולמי, הכרת הטוב שבבסיס הבריאה יכולה לעזור לנו להתחזק. לדעת שהיא שעמדה לאבותינו תעמוד גם לנו, והקב"ה יצילנו גם מצרה זו.
*****************
[1] וכיו"ב בבעל העיקרים מאמר שלישי פרק לה.
[2] עסקנו בכך גם בשיעור בהושענא רבה השנה.
מבקשי פניך – שיחות עם הרב ליכטנשטיין עמ' 98 ואילך
הרב סבתו: האדם מבקש את פני ה', ומשתוקק לקרבתו. התפילה היא בקשת ה'. מה שמביא את האדם לתפילה, דרך כלל, הן רגשות התלות שלו בקב"ה. הרגשת התלות נשחקה בעולם המודרני. לפנים, אדם שחלה ידע שגורלו תלוי בבורא עולם. המבקש פרנסה, חש שעתידו ביד ה'… כיום, בעקבות הפיתוח המדהים של הרפואה, הטכנולוגיה והמדע בכלל, הרגשת הודאות גברה, והתלות נחלשה. גם מי שיודע שהצלחת הרופא תלויה בסייעתא דשמיא, אי אפשר לומר עליו שהוא מרגיש כך בעומק ליבו…
הרב ליכטנשטיין: אומר לך את האמת: אני יהודי פשוט. יהודי פשוט אומר תהילים… אימתי יהודי פשוט אומר תהילים? במיוחד בעיתות של מצוקה. מצוקה לאומית, מצוקה משפחתית… אתה מוצא פרקים המתחננים בעד חולה, פרקים אחרים זוקעים להגנה מאויבים וכדומה. פרקים בתהילים שהמסר המרכזי שלהם הוא תבונה ופילוסופיה, תמצא הרבה פחות…
אני חושב שאדם דתי חש את הצורך בקב"ה במישור הקיומי הרבה יותר מאשר בניתוח הפילוסופי, ולכן אני מדגיש דווקא את המישור הקיומי.
[3] אם נחזור לדברי הרב קוק, הרי שבתחילת עולת ראיה, כשהוא מדבר על מודה אני, הוא משתמש ברעיון דומה:
מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדוות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה"… צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים בייפעת מפעלה…
אני. האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני.
[4] אפשר לראות בכיוון זה את מה שכתב הרמב"ן (שמות יג, טז):
וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו.
ההכרה בטוב של המציאות, היא הכרה בכך שיש בורא למציאות, שברא אותה להיות טובה, ועל ידי זה שאנו מכירים בטובה של המציאות, אנו מכירים בקיומו של הקב"ה.