המשנה[1] בפסחים (צה.) אומרת שכשאוכלים את הפסח, בליל הסדר, יש חובה לומר הלל. ובגמרא (שם:) מובא המקור:
מנא הני מילי? – אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג – טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג – אין טעון הלל.
הלל זה חריג שכן בדרך כלל, מצוות ההלל ביום בלבד כמבואר במשנה במסכת מגילה (כ:).
לדעת הראב"ד (על הרמב"ם, הלכות מגילה ג, ו) ההלל של ליל הסדר הוא המקור לחיוב אמירת הלל בכל הימים שגומרים בהם את ההלל. גם לשיטות ראשונים אחרות, שחיוב הלל הוא מדרבנן או אולי מדאורייתא (ראו בקצרה כאן), ההלל של ליל הסדר לא גרע מהם. ועל כן יש לשאול – האם צריך לברך כשאומרים את ההלל בליל הסדר.
שאלה זו נדונה בראשונים באריכות. נביא שתי תשובות מימי הגאונים (שו"ת הגאונים, שערי תשובה קב):
ורב עמרם ורב צמח ז"ל כתבו: ולגמור את ההלל בלילי פסחים אין מברכין ולמה מפני שחולקין אותו באמצע…
ורבינו האיי ז"ל דמלתא כדקאמר רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור ואין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכן שנינו רבן גמליאל וכו' ובסופה לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' כך היא שנויה במשנתנו וכן מנהג כל ישראל ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו…
רב עמרם ורב צמח מציינים שישנה אנומליה בהלל בליל הסדר, שכן הוא מחולק לשני חלקים. וכיוון שכן, הוא אינו נידון כהלל רגיל.
רב האי גאון מציין, שההלל בליל הסדר אינו נאמר בתורת 'חיוב' אלא בתורת שירה – הוא כעין 'תוצאה ספונטנית' של חוויית יציאת מצרים, וכיוון שאינו 'חיוב' אין בו ברכה.
שיטה שניה מובאת בתוספות (ברכות יד. ד"ה ימים):
ובלילי פסחים יש שמברכין פעמים – בתחלה לקרות, ואחר הסעודה אחר שפוך מברכין לגמור.
הטור (אורח חיים תעג) מביא שיטה זו בשם הריצב"א.
שיטה נוספת, היא שיטת הרמב"ן (פסחים קיח.):
קבלתי מפי מורי רבי יהודה זצ"ל שקבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו לגמור את ההלל…
…מצאתי במסכת סופרים ראיה לדברי הרב ר' יצחק ז"ל, דתני התם:
"רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים ולילה אחד יחיד גומר בו את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט הראשון של פסח ולילו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות. ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליהן ולאמרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בבית אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים"
מכאן נראה שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, אלא שאם קדם וקרא בבית הכנסת אינו צריך שכבר בירך ברבים…
הרמב"ן מבין, שההלל בליל הסדר הוא חובה כמו כל הלל אחר שהוא חובה. ולכן, הדבר המתבקש הוא לברך עליו. הרמב"ן מוסיף ומפנה למסכת סופרים, שבה מתבאר, שבעצם היו מוסיפים הלל בבית הכנסת, וכיוון שבירכו עליו, נפטרו מן הברכה של ההלל בהגדה.
דברי הברייתא במסכת סופרים הם המקור הקדום ביותר לכך שאומרים הלל בבית הכנסת. כאמור, לדעת הרמב"ן, הברכה על הלל זה פוטרת את הברכה שהיתה אמורה להיות על ההלל בזמן ההגדה.
שיטה רביעית היא שיטת הריטב"א (בפתיחת ההגדה של פסח שלו):
חייב אדם לגמור ההלל בלילי פסחים… ובזה לא נחלק שום אדם בעולם כי חייב אדם לגמור את ההלל בשתי לילות אלו, אלא שאמרו מקצת הגאונים ז"ל שאדם יוצא ידי חובתו בהלל שהוא קורא בסדר ההגדה, מקצתו על כוס שני מן הללויה עד למעיינו מים, ומקצתו על כוס אחרון מן לא לנו עד סופו…
ואם תאמר, היאך מפסיקין באכילה ושתיה ובכמה ברכות ומצוות אחרות ובשיחה, תשובתך עיקר ההלל מדרבנן הוא כדמוכח בכל דוכתא, והם תקנוהו בלילה הזה על הסדר הזה.
ויש מן הגאונים נוחי נפש שאמרו לפי דרך זה, כי כשאדם אומר ההגדה בלילה הזה ומגיע עד הללויה חייב לברך קודם שיאמר הללויה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל או לקרוא את ההלל, כי איך יאמר הלל גמור בלילה הזה שהוא עיקר בלא ברכה, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, וכן היה עושה מעשה.
וכבר נזכר דרך זו לפני הגאונים רב צמח ורב האיי גאון ז"ל ולא הודו לדבר. וכד מעיינת בה בקושטא במילתא כולי האי לא מיחוור… אלא ודאי אין הללויה נאמר על כוס שני ולא לנו על כוס רביעי מטעם חובת הלל, אלא כדרך שיר, שתקנו על כל כוס ענין בפני עצמו כפי מה שהוא, כי על כוס ראשון ראו לסדר קדושת היום וקדושתינו, ועל כוס שני סדר ההגדה לספר ביציאת מצרים והשבח עליו ולחתום בברכה, ועל השלישי ברכת המזון, ועל הרביעי שהוא רמז לגאולת גלות זה האחרון לא לנו ה' לא לנו עד גמר כל הפרשה, ולפיכך שנינו שאומר על הכוס הרביעי ברכה של שבח…
ומעתה מה שנראה שהוא דרך ישרה ונוחה הוא, שגומר את ההלל בברכותיו בביתו או בבית הכנסת הן ביחיד הן בעשרה, ומצוה בעשרה משום ברוב עם הדרת מלך, וכן היה מורי נר"ו עושה מעשה, וכן הנהיג בעיר סרקוסטה לאומרו בבתי כנסיות, ובני אדם קשה עליהם מפני המנהג, ואעפ"כ האמת מורה דרכו למי שעושה מעשיו לשם שמים ולמודה על האמת.
מדברי הריטב"א עולה, שהוא הבין שההלל שאנו אומרים על סדר ההגדה, אינו ההלל העיקרי של הלילה. וראיה לדבר, שאנו חולקים אותו. הלל זה נאמר רק בתורת שירה כפי שכותב רב האי גאון, ואינו הלל החובה שיש לומר בליל פסח. ההלל של החובה, הוא ההלל הנאמר בבית הכנסת, ועליו יש לברך[2].
אם נסכם את שיטות הראשונים שבידינו הרי שלמנהג הגאונים אין אומרים ברכה על ההלל שבהגדה. כך גם בנוסח ההגדה שברמב"ם. ראשונים אלו גם לא מזכירים מנהג לומר הלל בבית הכנסת בליל פסח.
שיטה שניה, היא שיטת הריצב"א שמזכירים התוספות, שאומר שמברכים על ההלל במהלך ההגדה, פעמים. פעם בסוף המגיד ופעם כשמתחילים את החצי השני של ההלל.
שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ן, הסובר שמן הדין יש לברך על ההלל שבהגדה, אלא שיוצאים ידי חובה של ברכה זו, במה שמברכים על ההלל בבית הכנסת.
ושיטה רביעית היא שיטת הריטב"א, לפיה ההלל שבו מקיימים את מצוות ההלל של ליל הסדר, הוא ההלל הנאמר בבית הכנסת. ההלל שבהגדה אינו קשור לחובה, אלא הוא הלל של 'שירה' כפי הסבר הגאונים.
למעשה, בבית יוסף (או"ח תעג) כתב:
בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא וכו'. הר"ן בפרק ערבי פסחים (כו. ד"ה מאי) כתב הרבה בענין זה ואין להאריך מפני שמנהג כל העולם שלא לברך על הלל שאומר על שולחנו ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו כדברי מסכת סופרים.
למיטב ידיעתי, זהו המנהג המקובל בכל מקום בימינו, שאין מברכים על ההלל בהגדה. שלא כשיטת הריצב"א (למרות שבימי הראשונים, המנהג האשכנזי היה לברך על ההלל בהגדה, כשיטתו).
מה לגבי ההלל בבית הכנסת?
המחבר (או"ח תפז, ד) מזכיר את המנהג לומר את ההלל בבית הכנסת בברכה, ואילו הרמ"א כותב שאין נוהגים לומר אותו. אמנם למעשה, המנהג הרווח בארץ ישראל הוא, שגם אשכנזים אומרים את ההלל של בית הכנסת, בברכה.
אמירת ההלל של בית הכנסת ביחידות
נחלקו הפוסקים, האם לומר את ההלל שעל סדר התפילה, גם כשמתפלל ביחיד. לשון השולחן ערוך (או"ח תפז, ד) היא: "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף", ומשתמע מכאן, שרק בציבור נהגו לומר הלל. כך היא גם דעת הגר"א שכתב בהלכות חנוכה (תרעא, ז) שמקור המנהג להדליק נרות בבית הכנסת בברכה, הוא בהלל של ליל הסדר, שהוא משום 'פרסומי ניסא'. ועל כן, נראה שגם הלל זה, נאמר רק בציבור.
אמנם, רבים מהפוסקים כתבו כן לומר הלל בברכה גם ביחיד. כך כותב הברכי יוסף (תפז, ז – ח) על פי הקבלה, וכך נהג הנודע ביהודה (מובא בשו"ת תשובה מאהבה א, סוף סימן צ), וכן כתב בכף החיים (תפז, לח – לט), ובעקבותיהם כתב כך גם הרב עובדיה (יחווה דעת ה, לד; חזון עובדיה פסח, הלכות תפילת ליל פסח סעיף ה).
לעומת זאת, דעתו של הרב שכטר, כפי שפורסמה בימים האחרונים, שביחיד אין לומר הלל זה כלל. סברתו שהלל זה נתקן דווקא בבית הכנסת, ולומר הלל פעמים סתם כך בליל הסדר, אין בזה טעם כלל. כך פסק גם הרב יעקב אריאל.
מחד, המנהג האשכנזי הקודם הוא שלא לומר הלל זה בכלל. וזהו שיקול שלא לומר אותו ביחידים. ומאידך, בפועל, בארץ ישראל נהגו כולם לומר הלל זה בברכה בבית הכנסת, ועד כמה שהצלחתי לברר, נדמה שהמנהג הרווח הוא שנשים שנשארות בבית בליל הסדר, אומרות הלל ומברכות עליו, וכך הוא המצב עד כמה שביררתי. אם כן, המנהג הרווח הוא לומר הלל גם כשמתפללים ביחיד.
*********************
[1] למתעניינים, אני ממליץ על שיעורו של הרב ישי אנגלמן מישיבת ברכת משה בנושא (כאן). אני אמנם לא מסכים עם מסקנתו לדינא, אבל הוא מסביר בטוב טעם ודעת את יסודות הדיון.
[2] אמנם, יש לציין, שמלשון התוספתא נראה בבירור שלא כמו הריטב"א, שכן בתוספתא (פסחים י, ח) נאמר:
בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרין את כולו ואם אי איפשר להן גומרין את כולו.
מלשון התוספתא נראה ברור, שרק מי שאינו יודע לומר את הלל בליל הסדר, היה אומרו בבית הכנסת, או לכל הפחות שרק מחמתו היו אומרים את ההלל בבית הכנסת.