א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר שִׁיר.
ב אֱ-לֹהִים, יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ; יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.
ג לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ; בְּכָל-גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ.
ד יוֹדוּךָ עַמִּים אֱ-לֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
ה יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ, לְאֻמִּים: כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר; וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.
ו יוֹדוּךָ עַמִּים אֱ-לֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
ז אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ; יְבָרְכֵנוּ, אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵינוּ.
ח יְבָרְכֵנוּ אֱ-לֹהִים; וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ.
אחת הדילמות במזמור זה היא השאלה אם מדובר במזמור המתייחס לעם ישראל, או לאנושות כולה.
מחד, שם הא-ל הנזכר במזמור הוא שם א-לקים, שהוא השם ה'אוניברסלי' של הקב"ה. ישנה גם התייחסות ל'עמים כולם' ולכך ש'בכל גוים ישועתך'.
ומאידך, פסוק ב מזכיר בפעלים שלו עד מאוד את ברכת כהנים. גם ההתייחסות לא רק לא-לקים, אלא גם לא-לקינו, מזמינה התייחסות מיוחדת לעם ישראל.
נראה, שאכן יש במזמור התייחסות הן לעם ישראל, והן לגויים כולם, ולשם כך, המזמור מתחלק לשנים. פסוקים ד ו – ו חוזרים באותה לשון, ולכן יש לראות בהם מעין 'פזמון', המפרידים בין שני חלקיו של המזמור. החלק הראשון כולל את פסוקים ב – ד, והחלק השני את פסוקים ה – ז. פסוק ח הוא חתימה כללית למזמור.
חלק א, מתאר את ברכתו של הקב"ה כמתנת חינם – א-לקים יחננו. כך הוא אופי הברכה שהקב"ה נותן לעם ישראל. הקב"ה חונן את עם ישראל, ובעקבות כך נודעת בארץ דרכו והצלתו של עם ישראל נודעת בגויים כולם. כתוצאה מהברכה לעם ישראל, בסופו של דבר גם העמים מכירים בחסדי ה'.
חלק ב, לעומת זאת, אינו נפתח בברכה. הוא נפתח בכך שהקב"ה נוהג את העמים במשפט. דווקא ההכרה הזו במשפט גורמת לעמים להכיר בקב"ה, כעין ההכרה המובילה ליראת העמים כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפילות הימים הנוראים, ומתוך הכרה זו הם זוכים לברכה.
נמצא שיש הבדל בין אופי הנהגתו של הקב"ה לעם ישראל ולעמים כולם. לעם ישראל הקב"ה נותן ברכה בתורת חנינה. לגויים, ישנה הנהגה במשפט. גם הם זוכים לברכה בסוף, אבל רק אחרי שיכירו גם הם בקב"ה. ועל כן, אותנו הקב"ה מברך סתם כך, ואת הגויים, רק כשיראו אותו. וזו משמעות הפסוק האחרון: יברכנו, את עם ישראל, א-הים. ואילו את הגויים, רק אחרי שיראו אותו כל אפסי ארץ.