שאלה

כעת, בגלל הקורונה, אנחנו נמצאים הרבה זמן בבית בחול המועד. האם אפשר לעשות פעילויות יצירה לילדים? אני עצמי גם אוהב לעשות יצירה, ולומד את הנושא. האם מותר לי לעשות את זה?  האם יש על כך הגבלות כלשהן?

תשובה:

בשנים רגילות, יש לעשות מאמץ להפנות את ימי חול המועד להקשר של לימוד תורה, ועשייה משפחתית. אפשר להתיר סדנאות לילדים, משום שהן נראות ככאלו בדרך כלל, ואין ראוי להתיר פעילויות שדומות יותר למלאכות ממש, אלא למי שממש נצרך לאלו על פי אבחנה רפואית (יהיה מותר למשל לעשות טיפול במוזיקה או באמנות).

השנה, בגלל השהות הארוכה בבית, וחוסר היכולת לטייל, יש יותר מתחים בבית ויותר קשה להעסיק את הילדים בפעילויות חלופיות. לכן, מי שמרגיש שהמתח רב עבורו, הן בעצמו, הן בגלל ש'הילדים מטפסים על הקירות' ואינו יכול להסתפק במשחקים הרגילים, שכבר מוצו במהלך שבועות הבידוד שעד עכשיו, יכול להקל יותר, גם במלאכות אחרות.

כאשר מדובר בפעילות של שיפוץ, גם אם הן נעשות 'בשביל הכיף', יש להחמיר, ולא להתיר אלא כאשר יש צורך רפואי של ממש (לסובלים מדיכאון וכדומה).

נימוקים:

מלאכת אומן לצורך המועד ולצורך הנאת הגוף

הגמרא במועד קטן (יב.) אומרת:

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? – אמר רב דניאל בר קטינא: לומר שהן עקורות, ואין למידות זו מזו.

עקרון זה תואר בהרחבה בספר החינוך (מצווה שכג):

וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר… וכן בענין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר ריק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו כי גדולי עולם אמרוהו.

הלכות חול המועד אכן נוטות להיות תלויות יותר בפרטים. ואף על פי כן, ניתן לומר באופן כללי, שישנם כמה כללי יסוד בהלכות חול המועד, שאותם מונה המשנ"ב בתחילת הלכות חול המועד (תקל, סק"א):

מלאכות המותרות בחוה"מ הם חמשה:
(א) דבר האבד אם לא יעשנו עתה.
(ב) וצרכי המועד [היינו לצורך אוכל נפש דמותר אפילו מעשה אומן… אבל שאר צורכי מועד דוקא מעשה הדיוט כמ"ש בסימן תק"מ ותקמ"א]
(ג) ובשביל פועל שאין לו מה יאכל
(ד) וצרכי רבים
(ה) ומעשה הדיוט אפילו ליחיד
ויתבאר כל אחד במקומו.

אנו דנים בעיקר ביסוד השני, של עשיית מלאכה לצורך המועד. כאמור, המשנ"ב מבדיל בין שני סוגים של 'צרכי מועד' – אם מדובר בצורך אוכל נפש, זה מותר אפילו אם מדובר במלאכת אומן. ואם מדובר בשאר צרכי המועד, מותר רק מלאכת הדיוט, ולא מעשה אומן, כמבואר בשולחן ערוך (תקמ – תקמא).

בכלל אוכל נפש נכללים גם מכשירי אוכל נפש, כגון בניית תנור וכיריים במועד שמותרת גם על ידי מעשה אומן (שו"ע תקמ, ז, ומשנ"ב סקי"ח), וגם שאר צרכי הגוף שאינם קשורים דווקא לאוכל נפש. לכן התירו לרפא חולים בחול המועד אפילו במלאכה גמורה, ואפילו חולה שאין בו סכנה (שו"ע תקלב, ב, ומשנ"ב סק"ה), וגם מי שסתם סובל ממיחוש בעלמא (שש"כ סו, כ) וכן מותר לנשים להתאפר ולהתקשט, אף במלאכת אומן (שו"ע תקמו,ה, ובבאה"ל שם ד"ה כל כתב שהוא כעין אוכל נפש).

אם כן, מה בין 'צרכי הגוף' שהותרו גם במעשה אומן, ובין צרכי המועד שהותרו רק בצרכי הדיוט – בראשונים, האדם נהנה בגופו. באחרונים, הוא אולי שמח בכך שבעיותיו נפתרות, אבל אין כאן הנאה לגופו ממש.

עשיית מעשה אומן לצורך הנאה מעצם העשייה

לכאורה, נדון השאלה שלנו אינו נופל תחת הכותרת של 'צרכי המועד' וגם לא של 'צרכי הגוף'. מדובר בפעילויות שעושים לצורך הנאה, בלי צורך המועד של ממש. היכן נמקם את הפעילויות האלו?

הגמרא במועד קטן (י.) אומרת:

דרש רב חמא… משום רבי מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד.

ובבית יוסף (או"ח תקלו) כתב:

ומשמע מדברי הרא"ש דדוקא לרכוב לצורך המועד הוא דשרינן לתקן צרכי רכיבה… אבל לרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד שרי כיון שאינו עושה שום מלאכה.
אבל בתוספות שלנו כתוב בלשון הזה: "סוס שרוכב עליו פירשו בתוספות לצורך המועד משמע שאסור לרכוב בחנם". ומיהו לרכוב כדי לטייל נראה דאפילו לפי דבריהם לצורך המועד מיקרי לענין להתיר לרכוב… וכן נוהגים העולם לרכוב על הסוס בחול המועד לטייל וגם נוהגים לרכוב על הסוס לילך מעיר לעיר אפילו שלא לצורך המועד והא ודאי שלא כדברי התוספות הוא אבל הם סומכים על מה שנראה מדברי הרא"ש דלרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד מותר.

על פניו, המסקנה מהבית יוסף היא שרכיבה לטיול בעלמא, שהיא הנאה בלבד, אינה נחשבת צורך המועד. הרכיבה עצמה מותרת משום ש'אינו עושה שום מלאכה' אבל תיקון שהוא מלאכה, לא הותר לצורך זה, וכך נראה גם מדברי המשנ"ב (שם סק"ד).

על פי זה כתב בשו"ת באר משה (ז, יג) שהסיבה שמותר לצאת לנסיעה במכונית לטיול בחול המועד, למרות שלכאורה עושים שם מלאכת הבערה היא, שהבערה הותרה אפילו ביום טוב עצמו, כל שהיא לצורך כלשהו, וקל וחומר בחול המועד. אבל ציור וכדומה, אי אפשר להתיר לפי זה, משום השיקול של צרכי המועד והנאת הגוף.

אמנם, יש מקום לומר גם אחרת. משני נימוקים.

ראשית, בשולחן ערוך נראה שהקל יותר מדעת הרא"ש. זו לשון השולחן ערוך (תקלו, א):

מי שצריך לרכוב במועד לטייל או לצורך המועד, ולא נסה ללכת ברגליו, יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברגליו והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
הגה: ומותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר, אפילו בחנם, וכן נהגו; אלא שאסור לתקן כל צרכי הרכיבה אם אינו רוכב לצורך או לטייל (ב"י).

פשטות הדברים בלשון המחבר, שרכיבה לצורך טיול נחשבת צורך המועד, ומתירה גם תיקון צרכי הרכיבה. וביתר שאת הדבר מבואר ברמ"א. אם כן, ככל הנראה, טיול נחשב מצרכי המועד.

ושנית, אפשר לומר יסוד נוסף. כהקדמה לעניין, נציין שבמקום אחר  (ראו בתשובה שכתבתי כאן), סקרתי בקצרה את מחלוקת הפוסקים – ראשונים ואחרונים – בשאלה האם איסור מלאכה בחול המועד הוא מהתורה או מדברי חכמים, וכן בשאלה אם מדובר באיסור הקשור למושג של מלאכה באותו אופן שבו הוא נדון בהלכות שבת, או שהוא קשור יותר למושגים של טרחה ועמל. מסתבר, שאם עניינה של מלאכת חול המועד הוא מלאכת עמל, יש מקום להתיר מלאכות, כשהעושה אותן אינו עושה זאת, אלא כדי להנות מהן.

במאירי (בפתיחה למסכת מועד קטן) כתב:

וזה הפרק (-הראשון. י.ש.) יבאר לנו ענין חולו של מועד ורובו יסוב על ארבעה ענינים. הראשון: לבאר המלאכות האסורות בו: הן מחמת שאינה מלאכת האבד, הן מחמת כיוון מלאכה במועד, הן מחמת טורח יתר הן מחמת שאין בה צורך המועד. והשני: לבאר המלאכות המותרות בו הן מחמת שהן מלאכת האבד הן מחמת צורך המועד הן מחמת צרכי רבים הן מחמת שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עושהו, ועל אי זה צד הותרה עשייתן…

הרב שלמה זלמן גרוסמן (דיני מלאכות הקלות בחול המועד, מבקשי תורה ב, תשנ"ז, תקי – תקיד) למד מדברי המאירי הנ"ל:

ונראה דרמז למה שכתב, דדבר שאינו חשיב מלאכה אצל עשהו אלא זה חלק מפעוליותיו שעושה בביתו, ואין זה חשיב שעושה מלאכה… דגזרו רק כשמתכוון לעבוד ולעשות מלאכה, ולא בפעולות  יומיות של האדם שעושה בלי לחשוב לעשות מלאכה. ומשה כזו אינו נחשב שעושה מלאכה במועד…
אמנם, אפשר דהמאירי כתב כן לשיטתו, דאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, ואיסורו משום טירחא.

לאור דברי המאירי, יש מקום להבין אחרת את דברי הבית יוסף. רכיבה אינה מלאכה בחול המועד, לא מפני שאינה איסור דאורייתא בשבת, אלא מפני שהיא אינה נחשבת מעשה של טרחה[1]. לפי זה, כל מעשה שאין בו טרחה כלל יהיה מותר בחול המועד, ולא יחשב כמלאכה. וממילא, לפי דברי המאירי, ניתן לומר שגם מלאכה שאדם עושה בשביל להנות מעצם העשייה, תהיה מותרת.

ואמנם, יש מקום לחלק בסברא, ולומר, שמלאכות שבאופן יסודי קשורות לטרחה נאסרו, וממילא צריך סיבת היתר ספציפית, אף אם האדם המסויים שלפנינו עושה את המלאכה כדי ליהנות ממנה. אולי לכן מצינו פוסקים רבים שאסרו דייג בחול המועד כשהוא נעשה לשם הנאה בלבד (ראו למשל בפסקי תשובות תקלג, ד הע' 11, שלדעת רוב הפוסקים אסור, ורק הרב משה פיינשטיין[2]  מתיר בזה). ומאידך גיסא, רבים התירו לילדים לצייר בחול המועד (ראו פסקי תשובות תקמה, יב. ושם הע' 52). יש לציין, שהמחלוקת אינה קשורה, במהותה, לשאלה אם מדובר במלאכת הדיוט או מלאכת אומן, אלא לשאלה אם מדובר במלאכה ממש, או רק בדבר שאינו מלאכה כלל.

כאמור, נחלקו הפוסקים, אם איסורי מלאכה בחול המועד קשורים בטבורם ליסוד של מלאכות שבת, או ליסוד של טירחה. לסוברים שמדובר ביסוד של מלאכה, כמו בשבת, אין להתיר מלאכות בחול המועד כשנהנים מהן, שכן מהדין של טיול מוכח שטיול אינו נחשב 'צורך המועד'.

בנוסף, גם לסוברים שהטירחה היא העניין העיקרי, נחלקו הדעות אם יש להתיר מלאכת אומן, או רק מלאכת הדיוט. כך למשל, הרב שמואל אריאל (כאן) מתיר רק מלאכת הדיוט. לענ"ד, האבחנה אינה בין מלאכת הדיוט, אלא בין מלאכה שבבסיסה היא 'מלאכה' של ממש, ובין מלאכה שבאופיה היא תענוג. לכן, ניתן להקל יותר בציורים מאשר בכתיבה (למרות שבכתיבה מקילים משיקולים אחרים). כך למשל, בשמירת שבת כהלכתה (מהדורה שלישית, פרק טז סעיף כח, בהערה שם) כתב: "מותר ליתן לילדים לצייר כחול המועד בצבעים או בעט שכתיבתם מתקיימת, מכיוון שדרך ציורים אלו להיזרק אחר זמן קצר", ומקור דבריו ברמ"א (תקמה, ז) שכתב:

בלוחות של שעוה מותר לכתוב, לפי שאינו כתב המתקיים.

לא לגמרי ברור מדוע הכתב אינו מתקיים בלוחות השעווה. באופן שבו מסביר אותו השש"כ, אם היה כותב בשבת, זה היה נחשב כתב המתקיים. אלא שהעובדה שלא מתכוונים להשתמש בכך לאחר מכן, מקילה את הדין. בלשונו של הארחות חיים שממנו למד הרמ"א את דינו:

ובלוחות של שעוה מותר לכתוב לדברי הכל לפי שאינה נקראת כתיבה.

על כן נראה, שהיסוד אינו השאלה אם לפעולה יש מעמד של מלאכה המתקיימת בשבת, אלא אם מדובר בפעולה חשובה, או בפעולה רגעית שעושים אותה 'סתם', וכפי שכתבנו לעיל בשם המאירי.

אולי כך יש להבין את דבריו של הרב משה כהן (מלאכת אמנות והרפיה נפשית בחול המועד, תחומין לט) שכתב שפיסול, סריגה ואריגה בימינו יהיו מותרת כי הן מלאכות המשמשות לפנאי, לכל הפחות, כשניכר שעושה אותן לפנאי. בעבר, מלאכות אלו היו נעשות באותו אופן על ידי האומן, ועל ידי ההדיוט. נשים היו סורגות בגדים למשפחתן. היום, סריגה אישית, שלא באמצעות מכונות, היא בדרך כלל פעילות פנאי (אולי סריגת כיפות תהיה חמורה יותר, שכן יש הרבה כיפות יד גם היום).

לאור זאת, אפשר להבין את ההתלבטות במלאכות כמו דייג וכדומה שהוזכרה לעיל, ואת ההשוואה בינן ובין ציור של ילדים. ציור של ילדים הוא משהו שעושים 'בשביל הכיף' ולא כחלק מעבודה, ומהשוואה זו יש לדון למלאכות אחרות.

(עוד נזכיר, שמלאכות בקרקע חמורות יותר, כי לדעת חלק מהראשונים מלאכות בקרקע נאסרו מהתורה. מסיבה זו, יש להחמיר במיוחד במלאכות של שיפוץ הבית והגינה, גם אם הן נעשות בשביל הכיף ולא על ידי אומן אלא כמלאכת הדיוט).

צרכי הנפש בחול המועד

בספר חול המועד כהלכתו (פרק ב סעיף לג) כתב:

אדם שטבעו העצבני גורם לו, שכשמוטל עליו תפקיד כל שהוא, הרי כל זמן שאינו מבצעו הוא עצבני ומתוח – יש מי שסבור שעקב עובדא זו נחשבת המלאכה לצורך המועד ולמעשה כל שאין המצב כזה שעלול אכן לגרום לנזק רפואי, ניתן להקל רק במקרים בהם ישנם עוד צדדים להקל, כגון כשדעת פוסקים להקל גם בלאו הכי, אלא שנוהגים להחמיר – הרי במקרה כזה ניתן להקל.

בהערה י שם כתב, שהסיבה לומר שעצם הרגעת העצבנות אינה שיקול להתיר כצרכי המועד היא, שאם כן, היינו מתירים לכל העסקים להיות פתוחים בחול המועד, שהרי כשהם סגורים, בעליהם דואגים על פרנסתם. ולכן, רק כאשר מדובר בצורך רפואי ממשי, ניתן להקל. בעקבות דברים אלו כתב על דבריו בשו"ת חבל נחלתו (כב, יז):

נראה שלגבי אנשים מוגבלים וזקנים שמעסיקים אותם בחוה"מ במלאכות תחביב על אחת כמה וכמה שניתן להגדיר זאת כנזק מעין רפואי, ומכל הטעמים שהובאו נראה שהמלאכות האלו אינן מלאכות עבורם ומותרים לעשותם במועד. אנשים שהם בריאים ומעוניינים להתעסק בתחביב במועד, מן הראוי לשקול היטב כמה באמת הוא נחוץ, והאם אינם יכולים בלעדיו.

כאשר מדובר בצורך רפואי ממשי, מדובר בצרכי אוכל נפש, שעבורם מתירים גם מלאכות אומן, ולא רק מלאכת הדיוט.

תכליתו של חול המועד

שיקול מרכזי בפוסקים קשור לדברי הירושלמי (מועד קטן פרק ב הלכה ג):

אמר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי, התרתי שיעשו מלאכה בחול המועד. כלום אסרו מלאכה בחול המועד, אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגיעים בתורה! ואינון (-והם) אוכלין ושותין ופוחזים.

הירושלמי נוקט שתי מטרות למנוחה של חול המועד: אוכלים ושותים, ויגעים בתורה. מלשונו של הירושלמי נראה, שעיקר התקנה היתה בשביל ללמוד תורה. ולכן, כאשר התבאר שמה שהעם עושים זה "אוכלים ושותים ופוחזים" רצה ר' אבא בר ממל לבטל את איסור המלאכה.

מחד, הדבר מוביל למסקנה, שיש למעט בהיתר מלאכות, כדי שהציבור ידע להפנות את חול המועד יותר ללימוד תורה. אמנם, יש להרהר בכך, מה לעשות כאשר הציבור לא פונה ללימוד תורה בכל מקרה, כפי שמציין אבא בר ממל כבר בעצמו. על קו מחשבה זה כתב בחבל נחלתו (שם אות יא):

נקודה נוספת שצריך לבדוק לענ"ד, הוא מה יעשו אותם אנשים אם לא תתיר להם מלאכות אלו. וכבר נאמר בכתובות (פ"ה מ"ה): "…רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובתה שהבטלה מביאה לידי שיעמום". פרש ר' עובדיה מברטנורא: "שעמום – בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כ"ח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי".
וכך סיים באורחות חיים (ח"א הלכות חולו של מועד): "ירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בח"המ כלומר שאין איסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחין ויגיעים בתורה ואינון אוכלין ושותין ופוחזין. נראה מדעת זה החכם שאיסור גדול בשחוק וקלות ראש יותר מעשיית מלאכה וכן האמת כי מי שעוסק במלאכה עוסק בקיום העולם והיא מצוה גדולה שכן מצינו בונה בית ונוטע כרם שחוזר מעורכי המלחמה ממלחמת אויבי השם לפי שעוסק ביישובו של עולם. וכוונת התורה בנתינת המועדות והראייה לפני השם כדי להדבק ביראתו ובאהבתו ולעסוק בתורתו התמימה וילמדו ליראה את השם הנכבד והנורא מן החכמים והחסידים העולים לראות את פני האדון ה' אלקי ישראל ג' פעמים בשנה".
ועל כן צריך מורה ההוראה לשקול היטב ולעתים חומרא בדבר אחד תביא לבטלה ושחוק וקלות ראש.

עוד יש להוסיף, שלכאורה יש מקום לומר, שהאכילה והשתיה חשובות אולי אפילו יותר מאשר לימוד התורה. בגמרא בסוכה (כז:) נאמר:

תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל.
אמר לו (רבי אליעזר לרבי אילעי): אלעאי, אינך משובתי הרגל! שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב: ושמחת אתה וביתך.
איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל – שנאמר מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת – מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה  ?!
לא קשיא:  הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה.

כאן מבואר, שאף שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, חיוב זה נדחה מפני הצורך לשמח את בני ביתו ברגל, ולכן אם הוא אינו יכול לחזור לביתו באותו יום.

מסתבר, שלא רק לימוד תורה הוא עניינו של חול המועד, אלא גם שמחה משותפת עם בני המשפחה. זהו שיקול לעודד טיולים משפחתיים בחול המועד, אם הם אינם 'קלות ראש', למשל.

******************

---

[1] כך למשל נימק בשבלי הלקט (תחילת סימן רכה) את ההיתר לכתוב אגרות שאילת שלום בחול המועד:

אלו כותבין במועד… ואיגרות של רשות. יש מפרשים איגרות של רשות זו שאלת שלום דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טירחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי אלא כמטייל בעלמא.

[2] כפי שכתב בשמו בחוברת 'בנתיבות ההלכה' בעריכת הרב נחום קסטנר) כרך לח עמ' 236.