כשאני דמיינתי לעצמי את קריעת ים סוף בתור ילד, היה ברור לי שבתוך הים יש שביל רחב, וכל עם ישראל, כאיש אחד הולכים בתוך הים. אבל במדרשים, יש גם תיאורים אחרים. כך למשל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מב)

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּיּוֹם שֶׁנִּקְווּ הַמַּיִם בּוֹ בַּיוֹם נִקְפְּאוּ וְנַעֲשׂוּ לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, שֶׁהֵם כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְנַעֲשׂוּ חוֹמוֹת מָיִם, וּבֵין שְׁבִיל וּשְׁבִיל חַלּוֹנוֹת, וְהָיוּ רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ.

במדרש זה, ובמדרשים אחרים, עם ישראל אינו חוצה את ים סוף כאיש אחד, אלא כשהוא מחולק לשבטים. במובן מסויים, זה היה צעד קדימה יחסית לליל יציאת מצרים עצמו, שבו כל אחד היה רק עם משפחתו. כעת, העם הופך להיות קצת יותר מגובש – לא משפחות משפחות, אלא שבטים שלמים. האם החלוקה הזו לשבטים היא רק 'שלב בדרך'? האם השבטיות היא רק התחלה, לקראת עם אחד?

כמו בכל חלק אחר ביהדות, גם כאן, ניתן לראות קולות שונים ביחס לשאלה זו. במדרש תהילים (מדרש שוחר טוב מזמור כ) נאמר:

נרננה בישועתך ובשם א-הינו נדגול. לפי שבעולם הזה כל אדם מכיר דגלו מתוך סגנון שלו, שנאמר דגל מחנה ראובן, ומתוך דגלו הוא מכיר בית אב שלו, ומתוך בית אב שלו הוא מכיר את משפחתו, אבל לעתיד לבא אינו כן, אלא ובשם א-הינו נדגול.

מדרש זה מציין שהשבטיות היא תכונה אנושית, של העולם הזה. אדם מכיר את הסובבים אותו. מבט רוחני יותר מבקש לאחד את כולנו סביב הקב"ה. במובן הזה, השבטיות היא רק צעד בדרך אל משהו שלם יותר.

כיוון אחר עולה בתנחומא (במדבר סימן י):

איש על דגלו – זה שאמר הכתוב: "בישועתך ובשם א-הינו נדגול". נרננה בישועתך שנאמר ויושע ה', ובשם א-הינו נדגול, הקדוש ברוך הוא שמו כשמותינו, ועשה לנו דגלים. שנאמר איש על דגלו באותות.
חבה גדולה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן.

מדרש זה רואה בחלוקה לשבטים השונים משהו חיובי. בורא עולם רוצה אותנו כשאנו מחולקים לדגלים השונים.

יתכן והדבר קשור גם למחלוקת המפורסמת אם עשרת השבטים עתידים לשוב (סנהדרין פרק י משנה ג):

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" –  מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.

אם עשרת השבטים אינם עתידים לשוב, זה אולי סימן, שהשבטיות אינה נצרכת באמת. עם ישראל יכול לתפקד גם בלי שבטים מסויימים. העיקר שהעם קיים. לעומת זאת, אם עשרת השבטים אמורים לשוב, זה סימן לכך שעם ישראל אינו שלם כשאין בו את שנים עשר השבטים. ובפשטות, הרמב"ם לכל הפחות, ראה בשבטיות עניין חיוני. כך אנו קוראים בהלכות שמיטה ויובל (פרק י הלכה ח):

משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן.

קיומם של השבטים השונים עם חלוקתם נחוצה בשביל לקיים את מצוות יובל, שהיא הביטוי לישיבה של עם ישראל על אדמתו בשלמות. ומסיבה זו, אחד מתפקידיו של מלך המשיח יהיה לשחזר את החלוקה לשבטים (רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ג):

בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו… ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה.

מדוע החלוקה לשבטים נחוצה. האם אין עניין שעם ישראל יהיה כולו עם אחד?

רבים מכירים את דבריו של הרב חיים ויטל (פרי עץ חיים, שער התפילה, הקדמה) בשם רבו האר"י על חילוק הנוסחים בתפילה:

בשרשי המנהגים, שיש חלוקים בין אשכנזים ובין ספרדיים, קטאלוניים ואיטליים וכיוצא בהם, שיש בהם מנהגים קדמונים שלהם בסידורי התפלה… היה אומר מורי זלה"ה, שיש י"ב שערים ברקיע, נגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה תפלתו דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים בשלהי ספר יחזקאל. ואמר שודאי לא היו השערים ודרכי השערים שוין, וכל אחד משונה מחבירו, לכן גם התפלות משונות. לכן כל אחד ואחד ראוי להחזיק כמנהג תפלתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא, ואין תפילתו עולה אלא ע"י שער ההוא.

לא נדון כאן בעצם דבריו של האר"י בהקשר של הלכות תפילה. אבל נשתמש בכיוון הרעיוני – הסיבה לצורך בקיומם של שנים עשר השבטים, היא המחשבה שלאנשים שונים יש דרכים שונות בעבודת ה'. עם ישראל אחד, והתורה אחת, ובכל זאת, יש דרכים שונות בתוך המרחב של התורה, בעבודת ה'.

היטיב לתאר זאת הרב יונה מרצבך (מראשי ישיבת קול תורה ומעורכי האנצ' התלמודית) בספרו עלה יונה (מאמר 'עם השבטים'):

הדעה הנפוצה בדרך כלל, המתארת את המצב האידיאלי של עם ישראל כעם מאוחד ומגובש… זקוקה לביקורת יסודית.
אמנם ישראל יהיה עם מאוחד ומקושר אולם חלקיו יהיו מופרדים באופן ברור לפי שב.טים. … הפרדה זאת היא רצון ה' לדורות… כי ידוע הדבר שעפ"י נבואתו של יעקב אבינו ונבואת משה תהיה לכל שבט דרך חיים מיוחדת המתאימה לו וממילא תפקיד מיוחד בתוך כלל ישראל.
רק אם נמצאים כל השבטים, כל אחד עם אופיו המיוחד, אז מושלם המושג של עם ישראל… "אף בית המקדש עתיד להבנות בזכות השבטים" ירושלים שלא נתחלקה לשבטים שהיתה נחלת הכלל אשר מביא את כולם יחד אל ה' ירושלים הבנויה… ששם עלו שבטים שבטי ה' להודות לשם ה". היוצא לנו מזה שטעות היא לדבר על אודות דרך חיים תורנית אחת ויחידה… ולכפות שיטה זו על שאר הקבוצות… שכן קיימות בישראל עמדות חיים שונות ביסודן אלו מאלו, ועם זאת הכל מאוחדים בנאמנות מוחלטת לתורה וברצון לקיימה…(כך למשל)  הזרם החסידי… ולעומתו המתנגדים;… הדעה הרואה ייעוד וגם אושר בלימוד התורה הבלעדי, בניגוד לאלה המחייבים את העולם והמדע כשהם רווים דעת תורה…

במקום אחר השתדלתי להמשיך את קו המחשבה הזה, בהקשר של היחס בין הסנהדרין ובין פסיקה יותר קהילתית (על פי דבריהם של התוספות והרמב"ן על בתי דין לכל עיר ועיר). השנה, יצא לי לחשוב עליו לא מעט על הנושא, בגלל כל השאלות ההלכתיות הרבות שצצו השנה במיוחד, בגלל הקורונה, ופסקי ההלכה הרבים ש'התעופפו' לכל הכיוונים במגוון שאלות הלכתיות. האם אנו רוצים פסיקה אחידה לכל עם ישראל, כך שלא יהיה בלבול בציבור? ניכר מאוד שיש הבדל בין רב המכוון את דבריו לקהל שומעים שהוא מכיר בגלל שהם צאן מרעיתו הקרוב, ויודע היכן להחמיר והיכן להקל עבורם, לעומת פסקים שמתפרסמים ברשתות החברתיות, בלי הקשר ספציפי של שומעים ספציפיים ועוד. מצד שני, האם אדם אמור להשתמש רק ברב המקומי שלו, או שאולי טוב הדבר שאדם יכול לשמוע גם רבנים אחרים, שאולי הוא מעריך יותר את דעתם. קשה לומר שהגעתי למסקנות שמניחות את דעתי.

אולם, היבט אחר של הדברים, קשור לצורך שלנו בסובלנות כלפי דרכי עבודת ה' אחרות. כפי שכותב האדמו"ר מבויאן (אמרי קודש חג הפסח, עמ' קי):

כדאיתא מחז"ל על הפסוק לגוזר ים סוף לגזרים שנקרע לי"ב גזרים, לכל שבט ושבט בפני עצמו. והוא רמז, שכל שבט יש לו דרך משלו ונתיב לעצמו בעבודת ה', איך יעבדו את השי"ת… ואמנם מצינו שאמרו חז"ל שאע"פ שנקרע הים לי"ב גזרים, אבל המים החוצצים בינותם היו שקופים כזכוכית. והוא רמז שהגם כי כל שבט ושבט יש לו דרכו המיוחדת לו, אמנם מן הצורך שיראה גם את דרכו של הזולת, דעי"ז יוכל להבין ולקבל שהאחר גם לו יש דרך משלו, והיינו שצריך להסתכל ולראות את הזולת מתוך טוב עין, ולהקשיב לו ולהבין דרכו. ואפשר, שבזכות זה שהסתכלו כל שבטי בני ישראל האחד על זולתו בעין טובה, בגין כך זכו לחזות בעיניהם התגלות הגדולה הזאת בעת קריעת ים סוף – וירא ישראל את היד הגדולה.

ובפתחה של ספירת העומר, התקופה שבה תלמידיו של רבי עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, אולי צריך להתחזק בעיקר בנקודה זו. אדם יכול להסביר בבהירות ובנחישות מדוע הוא תומך בעמדה מסויימת, מבלי ללעוג לדעה השניה, ובעיקר, מבלי לתת תיוג שלילי למי שמחזיק בעמדה אחרת.

לוואי שנצליח להביא את השיח שלנו למקום הזה.