שאלה

התערבתי עם חבר (לפני הקורונה) והפסדתי, ולכן הייתי צריך ללמוד את סדר נשים עד סיום שנת הלימודים. אם יקדימו את סיום שנת הלימודים, עד מתי אני צריך לסיים את הסדר?

תשובה

אתה צריך לסיים את סדר נשים עד התאריך המקורי של סוף שנת הלימודים.

אשריך שאלו ה'קנסות' של ההתערבויות שלך.

נימוקים

א. הנדר מתפרש על פי מקום הנודר ושעתו

המשנה בנדרים (סב:) אומרת:

משנה: עד הקציר – עד שיתחיל העם לקצור קציר חטין, אבל לא קציר שעורין; הכל לפי מקום נדרו, אם היה בהר – בהר, ואם היה בבקעה – בבקעה…

ובגמרא:

תניא: הנודר עד הקיץ בגליל, וירד לעמקים, אף על פי שהגיע הקיץ בעמקים – אסור עד שיגיע הקיץ בגליל.

וברא"ש על הדף שם כתב:

אסור עד שיגיע הקיץ בגליל – דבתר מקום נדרו אזלינן ומסתברא דהוא הדין לקולא.

הרי שהכלל הוא, שאת לשון הנדר מפרשים לפי לשונו של הנודר במקום נדרו.

האם נאמר שכך גם ביחס ל'זמן נדרו'? שמי שנדר עד תאריך מסויים, ופתאום משתנה התאריך בלי קשר לשינוי מקום, הנדר נקבע לפי מקומו וגם לפי שעתו?

המשנה (סג.) אומרת:

קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה – אסור בה ובעיבורה.

דין זה נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רכ, ז):

אמר: שנה אחת, או שנה, סתם, אסור מעת לעת. ואם נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה. ואם עומד בחורף ואמר: שנה זו, והיא מעוברת, אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה במקום אלול.

לא ניכנס לדיון לגבי מי שאמר 'שנה אחת' או 'שנה סתם' שאינו מענייננו. נדון דידן דומה יותר למי שהיה עומד בחורף ואמר 'שנה זו', ונתעברה השנה, שאסור בה ובעיבורה. ואף שלשון השו"ע הוא 'והיא מעוברת', כלומר שהיה ידוע שהיא מעוברת, אלא שהנודר טעה וחשב שזו שנה פשוטה, מסתבר שהוא הדין כשהשנה נתעברה לאחר שהנודר נדר נדר, כפשט המשנה. וכן כתב בקצות החושן (שיב, סק"ד) בשם הרי"ף:

כתב הרי"ף בתשובת שאלה ז"ל, וששאלת ראובן השכיר ביתו לשמעון בחשבו שהשנה היתה מי"ב חדש ונמצאת השנה מעוברת ולא ידע מזה ראובן, יורנו אם יש לו לתבוע שכירות החדש הנוסף אם לאו. תשובה, היודע והבלתי יודע שוין בזה, הלא תראה מה שאמרה המשנה (ב"מ קב, א) המשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, והנה שהעיבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה שטר השכירות ואמרו נתעברה לשוכר וכן הדין עכ"ל.

הרי שלגבי משך הנדר יש מקום לומר, שאם נדר עד סוף שנת הלימודים, והשתנה תאריך סוף שנת הלימודים, ישתנה גם מועד סיום הנדר.

האם המסקנה מכאן היא שיש לחלק בין שינוי מקום הנודר ובין דברים שמשתנים מחמת שינוי הזמן? זה קצת דבר תימה, שכן צריך עיון מדוע לחלק בכך. ולא מצאתי מי שכותב בעניין.

אולי אפשר לומר, שכיוון שמעט יותר משליש השנים הן מעוברות, הרי שכשאדם נודר, הוא יודע שיתכן שהשנה תהיה מעוברת, והיה לו לפרש. מה שאין כן לגבי מעבר מקום באמצע השנה, שהוא פחות נפוץ, ולכן בסתמא אומרים שכוונתו היא למקומו.

לפי זה, כיוון ששינויים במועד סיום שנת הלימודים נדירים מאוד, זה יהיה דומה יותר לדין של שינוי מקום, מאשר לדין של נתעברה השנה.

ב. הנדר מתפרש על פי כוונת הנודר

הטור (יו"ד תחילת סימן רטז) כותב:

כל הנדרים הולכין אחר הלשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו ואם לשון בני אדם כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים.

וכך כותב השולחן ערוך (יו"ד ריח, א):

כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר, ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם, אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה.

על כן, באופן כללי, כשיש ספק בהבנת הנדר, ניתן להסתמך על כוונת הנודר.

אמנם, נקודה זו אינה ברורה לחלוטין בנדון דידן. הריב"ש (שו"ת, סימן קצה) כותב:

ולא דמי לההיא דתנן בפרק הנודר מן הירק (נ"ה:) טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחריו. ותניא נמי התם היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון. היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. דהתם הלבישה והטעינה הם שני ענינים חלוקים, וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוון הולכין אחריו אלא שמפני שנדר בצערו לא נתן אל לבו לדקדק ולפרש.
ומכל מקום בהיה לבוש צמר והוצר, אסור בכל לבישה. לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במלבוש צר.
וכן בהיה טעון פשתן והזיע, אסור בכל טעינה. לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במשא גדול שיזיע מחמת כובדו…

הריב"ש אומר, שרק כאשר יש שתי משמעויות ללשון הנדר, ניתן לפרש את הדברים על פי הנסיבות, כגון לשון 'שלא יעלה עלי צמר או פשתים', אפשר להבין 'לא יעלה' – 'לא אלבש'. או 'לא אשא משא צמר ופשתן'. ואילו כאשר המשמעות של הנדר ברורה, אין מפרשים על פי כוונת הנודר.

לאור זאת, יש לתהות, האם בנדון דידן, אם נאמר שהמשמעות של 'עד תום שנת הלימודים' הוא מושג ברור, ואין לפרשו על פי כוונת הנודר, או שניתן לפרשו על פי כוונת הנודר.

מצאתי בשו"ת שבט הלוי (ג, קלח) דוגמא הקרובה מאוד לענייננו. שבט הלוי נשאל, מה דינו של מי שנדר ללמוד כל לילה עד 00:30, וכעת עברו לשעון קיץ – האם הוא צריך ללמוד עד 00:30, או עד 01:30, שהוא 00:30 לפי שעון חורף. ותשובתו:

…הנה בנדרים ב' דברים קובעים לשון בני אדם… ולעינינו יש לפרש כוונת הנודר ללמוד עד חצי שעה אחרי י"ב שעה בלילה בתרתי: או דהוא רוצה ללמוד זמן קצוב וכל פעם יושב ללמוד למשל ב' שעות לפני חצות ורוצה ללמוד ב' שעות וחצי וזה מסתיים בשעה הנ"ל. ואם כן, כיון דלפי סדר זמנים וחדש גם היום מתחיל לכל אדם בשעת אחת מוקדם, וכל סדרי יומו מוקדם שעה אחת וא"כ יש לו ב' שעות וחצי (ע"ד משל) משעה עשר החדשה עד י"ב וחצי החדשה.
אמנם לפעמים כוונת הנדר הוא מטעם למוד בשעת חצות כאשר עשו הרבה מן הצדיקים שהקפידו ללמוד עד שעה או חצי שעה אחרי חצות הלילה כדי שלא יעבור עליו חצות בשינה או בטלה, וא"כ אם כך דעתו מה יושיענו הזמן החדש והוא מסיים לימודו בשעה י"א וחצי שהוא עדיין לפני חצות (הגם שבא"י זמן חצות קודם שעה י"ב כידוע) ואם כן כוונתו נראה דצריך ללמוד עד חצי שעה אחרי י"ב הרגיל כל השנה…

שבט הלוי כותב, שגם כשאדם אומר שנדר שילמד 'עד שתים עשרה וחצי', ניתן לפרש דבריו שהתכוון חצי שעה אחר חצות. ולאו דווקא אחרי 12 בשעון. לענ"ד בנדון דידן, קל וחומר. ראשית, משום שגם את המילים 'עד סוף שנית הלימודים' ניתן לפרש עד התאריך של סוף שנת הלימודים בכל שנה ושנה, או עד סוף הלמידה בשנה מסויימת.

ובפרט, שאכן יש מקום להסתפק אם כשאמר עד סוף שנת הלימודים ונדחה סוף השנה, אם מפרשים לפי שעת הנדר, או לפי הזמן שנוסף, כפי שביארנו בסעיף א. אתה ציינת גם, שולכן, בקל וחומר מנידונו של השבט הלוי, יש לומר שהכוונה היא לתאריך המסויים. ציינת שקבעת את התאריך לסיום סדר נשים בתור 'זמן רחוק מספיק, שאוכל לסיים את הסדר', ולכן ברור שכוונתך היתה לתאריך, וממילא גם כשסיום שנת הלימודים השתנה, יש ללכת אחר הכוונה המקורית, ולסיים את הלמידה בתאריך שבו שנת הלימודים הסתיימה במקור.

ג. אסמכתא בנדרים

נקודה שלישית ואחרונה, קשורה לכך שהנדר שלך היה תוצאה של התערבות. בשולחן ערוך (או"ח תקסב, יג) נאמר:

יש מי שאומר שמי שנדר ואמר: אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית, מאחר שמה שהתנה הוא דבר הרשות, הוי אסמכתא (פירוש שאדם סומך בדעתו שיוכל לעשות דבר אחד ועל סמך זה הוא נודר או מתחייב בדבר מה); אבל אם אמר: אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית, וכן אם אמר: אם יצילני ה' מצרה או אם יצליח דרכי, לא הוי אסמכתא.

ואמנם, עיין במשנ"ב שם (סקנ"א) שגם לדבר הרשות, לא ברור שאומרים אסמכתא בנדר. אינני יודע מה בדיוק היה נושא ההתערבות, אבל אם זו התערבות על 'דבר הרשות', יש צד לומר שהנדר לא חל בכלל.