אחד הנושאים שבהם אני עוסק מדי שנה בספירת העומר, הוא המצווה לדון כל אדם לכף זכות, שנלמדת מפסוק בפרשתנו " לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".
במידה מסויימת, המצווה לדון לכף זכות היא ההכרה בכך כשאדם בא לעשות שיפוט מוסרי על חברו, הוא אינו יכול לעשות זאת מבלי להכיר את האישיות. שני אנשים יכולים לעשות את אותו המעשה בדיוק. עבור האחד, מדובר בשפל רוחני, ועבור האחר, בדבר הנכון לעשות. אין דרך שבה אדם ישפוט מבחינה מוסרית את עשייתו של חברו, מבלי להכיר את האישיות שלו.
אלא שהיה אפשר להסתפק בקביעה שאין לנו אפשרות לדון את האדם, ולומר 'אני לא יודע'. אבל התורה מצווה אותנו לדון את האדם לכף זכות. האם זו טיפשות? איזושהי תמימות מוזרה שהתורה מצווה עליה?
באופן פשוט, נראה שהרעיון הוא שאנו מאמינים בטוב האנושי. אנו מאמינים שא-הים ברא את האדם ישר, ועל כן, אנו מצווים לדון לכף זכות. זוהי חלק מהאמונה הבסיסית שלנו בקיומו של הקב"ה, שברא את העולם 'נכון'.
אבל אולי יש רעיון נוסף. אנחנו לא רק מתייחסים לכך שהאדם טוב, כשאנו דנים אותו לכף זכות, אלא יוצרים את המציאות הזו.
רבי נחמן, בתורה המפורסמת שלו, תורה רפב, מדבר על כך שכשדנים אדם לכף זכות, זה מחזק את נקודת הצדק שבו. נראה שאצל רבי נחמן מדובר באיזשהו תהליך רוחני – מיסטי, אבל בעולם החינוך כולו ברור, שצורת שיח חיובית, יוצרת מציאות חיובית. כי השאלה היא לא רק מה ה'אמת', אלא אילו חלקים של האמת אנו מבקשים להאיר ולתת להם מקום במרכז הבמה, ואילו חלקים של האמת אנו מצניעים. זוהי הבחירה שלנו, בהרבה מובנים, דרך אילו משקפים אנו מסתכלים על העולם. אפשר להסתכל על העולם במשקפים של רואה שחורות או משקפים ורודים. ויותר חשוב, איזו צורת שיח אנחנו מבקשים לייצר. אפשר ליצור שיח ביקורתי. ואפשר ליצור שיח חיובי.