שאלה

בגלל הקורונה, יוצא שאני מתפלל עכשיו במניין רחוב או בחצר בית הכנסת. האם נופלים אפים שם?

תשובה

במנייני רחוב – אם אין ארון קודש במקום שבו מתפללים, אין נופלים שם אפים. גם אם מוציאים את ספר התורה באותה התפילה, כגון בשני וחמישי בשחרית.

לגבי מניין בחצר בית כנסת –  אם יש עשרה אנשים בחצר בית הכנסת הרואים את ארון הקדש, הם יכולים ליפול אפים, וגם שאר המתפללים בחצר בית הכנסת, אף שאינם רואים בעצמם את ארון הקודש, יכולים ליפול אפים עמהם.

נימוקים

הבית יוסף (או"ח קלא) כותב בשם הרוקח:

וכתב עוד הרוקח בסימן שכ"ד (עמ' רכ) אין נופלים אלא לפני ספר תורה וסימן לדבר דכתיב במלחמת העי (יהושע ז ו) ויפול על פניו [ארצה] לפני ארון יי' עד כאן.
ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה.

מדברי הבית יוסף, נראה דלמעשה הוא אינו סובר כדברי הרוקח, ולכן לא הזכירו בשולחן ערוך. ואמנם, למנהג הספרדים אין זה משנה, שהרי מנהג הספרדים שבכל אופן אין נופלים על פניהם, אולם דעת השולחן ערוך עצמו היא שנופלים על פניהם, ובכל זאת לא הזכיר את דברי הרוקח.

אבל הרמ"א (סעיף ב) מביא את דברי הרוקח. וכך המנהג אצל האשכנזים, שאין נופלים על פניהם אלא בבית הכנסת, ובמקומות נוספים, כפי שנבאר להלן.

בדרכי משה (אות ג) כתב:

ובמהרי"ל (שם סע' יב ושו"ת החדשות סי' עב) כתוב בחצר בית הכנסת אם בית הכנסת פתוח הוי כלפני הארון ומכסה פניו בתחינה כאילו היה לפני הארון אבל אם היה בית הכנסת סגור מתפלל תחינה בגלוי כאילו היה בביתו עכ"ל וכן המנהג כשמתפללין במקום דליכא ספר תורה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים ובאגור (סי' קסח) בשם מהר"י מולין דאפילו יחיד שהוא חוץ לבית הכנסת יכול ליפול תחנון עם הציבור דמחיצה של ברזל אינה מפסקת.

ושני דינים אלו הובאו ברמ"א (שם):

יש אומרים, דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים. וחצר בית הכנסת הפתוח לבית הכנסת, (מהרי"ל), או בשעה שהצבור מתפללין אז, אפי' יחיד בביתו אומר תחינה בנפילת אפים.

במשנ"ב (סקי"ג) כתב, שכשמתפלל בחצר בית הכנסת יכול ליפול אפים רק אם יש שם פתחים שאפשר לראות דרכם את ארון הקודש, ומקורו בדברי המהרי"ל (מנהגים, הלכות תפילה יב).

אלא שכתב הרמ"א, שבשעה שהציבור מתפללים, אפילו יחיד בביתו נופל אפים. ואם כן, אם יש מנין בחלק החצר הרואה את ארון הקודש, נראה ברור שגם המתפללים בשאר חצר בית הכנסת, יכולים ליפול אפים, וכן כתב באשי ישראל (פרק כה הע' מב)[1].

במנייני החצרות והרחובות, אם יש ארון של ספר תורה בחצר, ניתן ליפול אפים גם אז. אבל אם לא, אין נופלים אפים במניינים שבחצרות וברחובות[2].

****************************

---

[1] ואף לדעת הלבוש (ס"ב) שיחיד המתפלל בביתו, הכוונה שביתו סמוך לבית הכנסת, ושומע את הציבור מתפללים, עדיין, המתפלל בחצר בית הכנסת באופן שציירנו נכנסו בגדר זה. וקל וחומר לדעת המשנ"ב (סקי"ד) שלא פסק כלבוש, אלא אפילו הוא רחוק מבית הכנסת, כל שאין טינוף מפסיק בין ביתו לבית הכנסת, יכול ליפול אפים עמהם.

[2] אמנם, היה מקום בסברא לומר גם אחרת. אולי היה מקום לומר, שבשני וחמישי, כשספר התורה נמצא בתוך אחד הבתים, ומוציאים אותו לרחוב לקריאה, ניתן ליפול אפים גם במניין רחוב.

מהפוסקים נראה, שעיקר הדין של נפילת אפים בפני ספר תורה היא הספר, ולא הארון, כמבואר בט"ז סק"ה. ובכל זאת, כתב באישי ישראל (כה, הע' לו) בשם הגרש"ז, שבבית כנסת שמחמת שמירה וכדומה מיבירם את הספר למקום יותר שמור, ורק בימים שיש קריאת התורה מחזירים אותו לארון הקודש, שנחשב מקום שיש בו ספר תורה, ואומרים בו תחנון בנפילת אפים. לאור דבריו, אולי גם מקום שקוראים בו בתורה, ועוד רגע, מיד אחרי שיגמרו תחנון, הספר יהיה על שולחן ויקראו בו, זה גם נחשב 'מקום שיש בו ספר תורה'.

אמנם, למעשה לא ראיתי מי שכותב סברא זו, ולכן למעשה אין לסמוך עליה וליפול אפים במנייני רחוב, וכפי שכתבתי בגוף התשובה.