הרבה ילדות קטנות חולמות להיות נסיכות. אבל מי שראה את 'פרוזן' יודע, שלהיות נסיכה זה לא תמיד הכי נחמד. נכון, יש הרבה משרתים, ובית גדול עם המון חדרים. ולא חסר כסף וזהב, אבל יש גם המון מחוייבות. לא מתחתנים עם מי שרוצים, לא יכולים לעשות מה שרוצים. תמיד רובצת עננה של דרישות התפקיד. נובלס' אובליז' – האצילות מחייבת.

הפרשה שמעלה על נס את המחוייבות של הכהנים לקדושה שלה, היא פרשת אמור. כהנים לא יכולים להיטמא למתים ולא להתחתן עם כל אחד, ולשאת כפים. הם גם נדרשים לזהירות יתר בטהרתם, כדי שיוכלו לאכול תרומות ולעבוד במקדש.

אני נוטה לתהות, בפרשה הזו, על טבעה של הקדושה. האם קדושה היא משהו שנולדים אליו, כמו רעיון האצילות, או שהיא מדרגה רוחנית שאדם משיג, בקצה המעלות הרוחניות של המסילת ישרים?

התרבות המודרנית נוטה להעצים את כוחה של הבחירה. במונחים חז"ליים, אנו מאוד מסמפטים את הקביעה, ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", ואולי זה מחזק את הקושי שלנו עם רעיון הקדושה של הכהנים שמופיע בפרשה שלנו.

אבל בזמנו למדתי מקריאת אחד  הטורים של סיוון רהב מאיר (ב אדר תשע"ט) משהו שהולך דווקא בכיוון הישן של הקדושה. היא מצטטת את ד"ר שמעון אזולאי בכל מיני הקשרים של חינוך. ובין השאר הוא כותב:

שאלה אחרונה: כמה כוח הרצון הוא דבר חשוב, מ-1 עד 10? מי חושב ש-10?". ידיים רבות מונפות, גם שלי. אזולאי מסביר: "זו אחת הטעויות שאנחנו עושים. אנחנו אומרים לילד: מי שרוצה יצליח, אין דבר העומד בפני הרצון.
האמונה בכוח הרצון בלבד היא מיסטיקה שמכשילה ילדים בלי הפסקה. די עם זה. בלי כלים הרצון לא מתממש. רצון אנושי ללא עוגנים וללא פיגומים זה לא מספיק. אני מכשיל את הילד בדיבור על כוח הרצון, כי התפקיד האמיתי של ההורה, המורה או החונך זה להחזיק את הרצון לילד. נגיד שאני רוצה לרוץ כל ערב. יש לי כוח רצון לקנות נעליים ובגדי ספורט, אבל ביום הראשון חם בחוץ וביום השני קר בחוץ ובערב השלישי יש משחק של מכבי. ככה חולפת שנה. אבל אם קבעתי עם אדם נוסף לרוץ, הסיכוי קופץ מבחינה סטטיסטית בחמישים אחוז. למה? כי הוא מחזיק עבורי את הרצון.
"קחו ילד מאזור חזק ועשיר, וילד מהשכונה שבה אני גדלתי. נגיד שהילד החזק אומר שהוא לא הולך מחר לבית הספר, נמאס לו. אבל החבר יזכיר לו שהם קבעו ללמוד יחד למבחן ולהצליח. ואם הוא ירד למכולת כשכולם בלימודים (ושימו לב, רק באזורים חלשים ילדים מסתובבים במכולת בשעות הלימודים) המוכר יתפלא וישאל מה קרה. גם המדריך בתנועה יגיד לו: מה השטויות האלה? תחזור ללמוד. בלי כוונה, כל הקהילה מחזיקה לו את הרצון. ילד בשכונה שלי שיגיד שהוא לא הולך ללימודים, ישמע מהחבר שלו: יופי, בוא מחר לעבוד איתי בצבעות. זה הסיפור העמוק של חינוך – לבנות קהילה של משמעות, קהילה שבה כל אחד מרגיש שרואים אותו, ושדואגים שיהיה לו רצון.

אולי זה יכול להסביר את מושג הקדושה של הכהנים, ברמה מסויימת. יש קדושה של יחידים. של מי שבכח הרצון, הצליח לרומם את עצמו למדרגת הקדושה. אבל יש גם קדושה קבוצתית, קדושה קהילתית, שנובעת מכך שבקהילה מסויימת, הרף פשוט גבוה יותר. ואולי זה הרעיון שעומד מאחורי ההקדשה של עם ישראל בכלל, ושל הכהנים כ'סיירת' של עם ישראל.

אבל כך או אחרת, הרעיון הזה משמש לנו כמראה, ומתווה לנו דרך. הוא משמש לנו כמראה, כשאנו באים לשאול את עצמנו, מהם הערכים שחשובים לנו, ואנו בוחנים את השאלה הזו דרך הנורמות המקובלות אצלנו. כל מי שמתפלל מפעם לפעם בבתי כנסת של עדות שונות, יודע שסוגיית אורך התפילה והקצב שלה, זה עניין של נורמות. מקומו של לימוד תורה, היבטים שונים בנושאי צניעות ועוד ועוד, זה הרבה עניין של נורמות.

וזה מתווה לנו דרך, כי כשאנו שואלים את עצמנו איך להשתפר מבחינה רוחנית, זה כלי מאוד חשוב – יצירת 'נורמות' קהילתיות, שיעזרו לנו, כיחידים, להגיע גבוה יותר.