רפואה אלטרנטיבית היא רפואה שאינה מוכחת על פי הסטנדרטיים המקובלים היום מבחינה מדעית. הנושא שבו נדון במאמר זה, הוא האם מותר להשתמש ברפואה כזוז בשבת. אביא כאן סקירת שיטת הראשונים, וקצת מהמקורות לגבי ההלכה למעשה, אם כי לא באתי להכריע במאמר זה הלכה למעשה.
שיטת רש"י והרא"ש
הדיון העיקרי בסוגיה הזו הוא בגמרא במסכת שבת (סז.). המשנה אומרת:
יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי.
רש"י: דרכי האמורי – ניחוש הוא, וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו.
הרי שלדעת חכמים, יש לאסור את השימוש בשן של שועל ובמסמר מן הצלוב משום 'דרכי האמורי', שרש"י אומר שהוא איסור של 'ובחוקותיהם לא תלכו'.
ובגמרא שם:
משום רפואה דברי רבי מאיר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה – יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים – כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? – כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי. כדתניא: וטמא טמא יקרא – צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי בדיקלא, – כי האי תנא. תני תנא בפרק אמוראי קמיה דרבי חייא בר אבין, אמר ליה: כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבר מהני: מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי: חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד – אין בו משום דרכי האמורי.
מה משמעות הכלל ש'כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי'?
רש"י מפרש:
שיש בו משום רפואה – שנראית רפואתו, כגון שתיית כוס ותחבושת מכה. ופרכינן: הא אין בו כו', כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא – יש בו משום דרכי האמורי בתמיה.
מדברי רש"י נראה, שמשהו שנראה כמו תרופה, אינו בכלל האיסור של דרכי האמורי, אבל דברים שאינם מתנהגים כמו תרופה, כגון לחשים, יש לחשוש בהם לדרכי האמורי. אלא שעל כך מקשה הגמרא מדין האילן, ובפשטות, מסקנת הגמרא, שאם אין מדובר ב'דרך רפואה', הרי שצריך לבדוק אם יש איזשהו הגיון שעל פיו ניתן להסביר מדוע הדבר הזה מרפא. במקרה כזה, אין בו משום דרכי האמורי.
הרעיון שעומד בבסיס הדברים של רש"י הוא, שדרכי האמורי הוא חשש, שמא מה שעושים הוא מנהג עובדי עבודה זרה. כאשר יש הגיון במעשה, אין לחשוש שהוא מנהג עובדי עבודה זרה.
הרא"ש (סימן יט) כותב על דברי רש"י:
פרש"י אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיש בו רפואה. ולא נהירא לי דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושים. אלא מיירי כשעשה מעשה ואינו ניכר שיהיה בו רפואה כגון סוקרו בסיקרא דאייתי עליה
קושיית הרא"ש חזקה – כיצד מותרים כל הלחשים הנזכרים בחז"ל במקומות רבים מספור?
מתשובתו של הרא"ש נראה, שגם לחש אינו נחשב בכלל דרכי האמורי, שהרי שיש לחשים שיש בהם ממש. רק לגבי מעשים 'מוזרים' כמו סוקרו בסקרא יש מקום לדיון.
על כל פנים, בפשטות, יש מקום לומר שמדברי הרא"ש ורש"י יוצא, שלא צריך ממש לדעת שהדבר המסויים הזה מרפא כדי להינצל מאיסור דרכי האמורי, אלא כל שהמעשה הזה נחשב בעולם כדבר שעניינו ברפואה, אין בו משום דרכי האמורי.
נחדד – אם מדובר במשהו שאין לו הקשר דתי במיוחד, כגון דיקור סיני, או הומאופתיה וכן הלאה, אין לחשוש בהם לדרכי האמורי, שהרי יש כללי הגיון שהעוסקים בתחום מסבירים כיצד הדבר עובד, וגם המעשים ידועים כמעשים שעניינם הוא רפואה. אבל כאשר יהיה מדובר במשהו בעל הקשר דתי, או סתם משהו שנראה מוזר ואין מכירים את דרכי פעולתו, שם יש מקום לחשוש לדרכי האמורי.
בדרך זו הולך גם הר"ן (שבת, ל: מדפי הרי"ף ד"ה כל דבר):
כל דבר שיש בו משום רפואה- בין לחש, בין כל דבר, כיוון שאנו יודעים שהוא מרפא… ואפשר דאף נחשים שאין אנו יודעין אם יש בהם משום רפואה מותר בהם מספק, ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילים, וכתב הרשב"א שכן נראה שפרשו בתוספות, אלא שראיתי לה"ר יונה שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק לז) מסביר, שכל הדברים שאסרה התורה משום כישוף, הם כולם דברים שאין בהם ממש (להרחבה בדעת הרמב"ם לגבי כישוף, ראו גם כאן). ועל כך הוא כותב שמי שעושה דברים נטולי הגיון, הולך בחוקות הגויים:
ולהרחיק מכל מעשה הכשוף, הזהיר מעשות דבר מחקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן. רוצה לומר, כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות. והוא אמרו "ובחקותיהם לא תלכו", "ולא תלכו בחקות הגוים", והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי. מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם.
כלומר, איסור ההליכה בבחוקי האמורי הוא דווקא במה שהגויים אומרים שהוא מועיל, אלא שההגיון אינו מחייבו. ולכן הוא כותב:
ואמרו בפירוש, "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי", רוצים בזה, שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור. וכן כאשר נאמר אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים או סוקרו בסקרא, הוקשה על זה המעשה: בשלמא טוענו באבנים, כי היכי דליכחש חיליה. אלא סוקרו בסיקרא מאי טעמא וכו'. הנה התבאר, שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההיקש הטבעי אסור לעשותו משום דרכי האמורי…
ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה… כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה ונוהג מנהג שלשול הסמנין המשלשלים…
לדעת הרמב"ם, לא כל דבר שאומרים שהוא מועיל, גם ההגיון מחייב שהוא מועיל. אדרבה, כשאומרים לאדם שמשהו מועיל, וההגיון שלו שולל את התועלת שבו, הרי שהאדם צריך להיזהר מללכת אחרי האמירה שאותו דבר מועיל, וזהו איסור 'דרכי האמורי'[1].
הרמב"ם עצמו מקשה, כיצד התירו חכמים את השימוש במסמר של צלוב וכיוצא בדברים אלו, ותשובתו היא, שגם אם הנסיון מורה שהדבר מועיל, אף שההגיון אינו מבין מדוע הוא מועיל, אין בו משום דרכי האמורי. כי איסור דרכי האמורי קיים, דווקא כשאדם עושה משהו שהוא לא הגיוני לדעתו, וגם אין נסיון שמוכיח שאותו דבר מועיל.
השאלה מה יהיה הדין היום, ביחס לרפואות האלטרנטיביות השונות, צריכה להיות נידונית בתרתי שהם חדא: מה היחס בין העולם המדעי ובין העמדה הרווחת בציבור.
מחד, האם כשהרמב"ם מדבר על הגיון, הוא מדבר רק על הגיון מדעי, כזה המבוסס על מדעי הטבע המוכרים, או שמדובר גם על הגיון של תאוריות של הגוף בארצות המזרח וכדומה.
ושנית, לגבי הנסיון. המדע הרפואי נותן רף דרישות מאוד גבוה למונח 'נסיון' – רק מה שאומת בניסוי מדעי רחב וכפול סמיות, נחשב כניסוי מדעי תקף. האם כל תרופה שלא עומדת בקריטריון זה, נחשבת כ'לא מנוסה' למרות שבציבור ישנה הנחה שהיא עובדת? ומה לגבי תרופה שלא זו בלבד שאין נסיון שהיא מועילה, אלא יש נסיון מדעי, שמראה שהיא אינה יעילה, ובכל זאת, בציבור היא ידועה משום מה כיעילה (כך למשל ביחס להומיאופתיה. ראו למשל כאן).
הרב רא"ם הכהן (כאן) כותב:
נראה כי גם לדעת הרמב"ם אין "תרופות אלטרנטיביות" נחשבות כרפואה בסגולות. במורה נבוכים (ג,לז) מבואר שרפואת סגולה הינה תרופה שלא אומתה בדרך הניסיון וגם בפה"מ כתב "דבר שניסונו רחוק". ברור שבזמנו לא היו ניסויים אמפיריים כבימינו וה'ניסיון' אותו דורש הרמב"ם הוא התרשמות שלעיתים התרופה מועילה. לכן מסתבר שתרופה שבעבר סייעה לחולים, אע"פ שלא ברור מדוע, בוודאי שתדחה איסורים.
לעומת זאת, הרב אבינר (רפואה משלימה מסטית למחצה, כאן) כותב לגבי רייקי והילינג:
לפי הרמב"ם טיפול רפואי אינו מותר אלא אם אומת מדעית הן באורח תאורטי, הן באורח נסיוני. לפי זה רייקי והילינג יהיו אסורים, כיון שאין להן הסבר מדעי, ולא עמדו במבחן נסיוני סטטיסטי מקובל.
גם במקום אחר (רפואה חלופית, אסיא ט עמ' 50 ואילך) הרב אבינר גם כן דן בשאלת רמת הנסיון הנדרשת:
לנסיון הקובע יש קריטריונים חמורים. הריב"ש, (ר' יצחק בר ששת 1408- 1326), מפקפק בערך הנסיוני של הרפואה בת זמנו:
"לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים, שלא דברו רק מסברתם, ועל פי איזה נסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בנסיון ההוא, כמו שהיו עושים חכמינו ז"ל. אני מביא ראיה מן התורה, ואתם מביאים ראיה מן השוטים … כי באולי ניסו באחת או בשתיים".
…לסיכום, חכמת הניסוי אינה פשוטה. רק בדורות האחרונים השכילו המדענים לעשות ניסויים מדוייקים ומבוקרים. הסקת מסקנות נכונות מהניסוי, עיבוד נכון של הנתונים על ידי כלים סטטיסטיים – זו תורה חדישה למדי… לכן נלמד מדברי הריב"ש, שכל זמן שטיפול לא נבדק באופן ניסויי מבוקר, אין לסמוך עליו.
אלא שיש הבדל בין שני המאמרים. במאמר לגבי רייקי והילינג, שלגביהם מניח הרב אבינר שיסודתם אכן קשורה לעבודת אלילים, הוא מכריע ש"טוב לא להשתמש כלל בכל אלו, כי יתכן שהן אסורות לפי כמה שיטות של רבותינו הראשונים והאחרונים". ולעומת זאת, במאמר על רפואה חילופית באופן כללי, הוא אומר שמותר להשתמש ברפלקסולוגיה או דיקור סיני, במקביל לרפואה קונבנציונלית.
דרכי האמורי 'חדשות'
בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד רטו) כתב:
שאלת, מה שנוהגין כמה אנשים ששופכין שעוה לחולה ומלחשין עליו, וחשש רום מעלתו, אולי יש בזה משום דרכי האמורי.
הנה ידע רום מעלתו שבהשקפה ראשונה עלה בדעתי שאיסור דרכי האמורי אינו רק אם ידענו שזה הוי דרכי אמורי מתחלה אבל אם לא ידענו אם הוי זה דרכי אמורי אין איסור בזה מספק[2].
אפשר להבין סברא זו גם לדברי הרמב"ם, שכיוון שבעבר חשבו שהנסיון מועיל לתרופה מסויימת, שוב אין איסור לעשותה גם עכשיו, אף שהנסיון אינו מועיל יותר, משום שכבר אין עושים אותה בתורת דרכי האמורי, אלא רק מחמת שבעבר היו עושים אותה.
פסיקת ההלכה
השולחן ערוך העתיק את דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (יו"ד קעט, ו):
מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
משתמע מדברי השו"ע, שכאמור מקורם ברמב"ם, שרק משום סכנה התירו ללחוש.
אמנם, בהלכות שבת (או"ח שא, כז) פסק בסתם כדעת הרא"ש:
יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת, ואין בו משום דרכי האמורי. וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי. אבל כל לחש, מותר. ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים. ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.
לעיל הזכרנו, שהרב אבינר חשש לדעת הרמב"ם, כפי הנראה דווקא במקומות שיש צד לומר שהרפואה האלטרנטיבית הספציפית קשורה יותר לאמונות של עבודה זרה. גם אצל הרב חיים דוד הלוי (כשרותן של תרופות המיאופתיות בפסח, תחומין ג, עמ' 63 ואילך) רואים היתר רחב:
ומכאן פשוט וברור, שכל סוג תרופה שרוצה אדם להשתמש בה אף שהיא סגולית בלבד אין בה שום איסור, ואין היא בניגוד לרצון ה', ואין כל חשש שתביא לידי אמונות הבל ופולחנים זרים של אמונות נסתרות וכו' כדברי הרב ט'. וכל מי שחושב שתרופה מסויימת עשוייה להועיל לו רשאי הוא להשתמש בה ללא שום חשש, וגדולה אמונה שמאמין אדם בכוחה של תרופה, שבזכות אותה אמונה בלבד עשויה היא להועיל לו.
ואליבא דאמת, אף כי אין שיטת הריפוי ההומ' מקובלת על המדע הרפואי, הרי שאין היא "מגנה הסברה שכלתנית", ואדרבא, היא עצמה בנויה על הסבר רציונלי משלה, וכפי שהיטיב כב' להסביר במכתבו הקודם. אין זה מתחום ידיעתי לצדד או לחלוק על שיטת רפוי זאת, המעוניין ימצא חומר רב באנציקלופדיות. עיינתי היטב במה שנכתב בנושא זה ולא מצאתי שום קשר לאמונות תפלות והתכחשות לסדרי השגחה.
ובנוסף לשיטות ריפוי שהזכיר כב' במכתבו (מאגנעטיזירן, פסיכולוגיה והיפנוזה) שלא נאסרו מעולם, אוסיף עוד שיטת הריפוי הסינית בדיקור-מחטים (אקופונקטורה) שעתה מתפשטת בעולם, וגם בארצנו, ודרכי ריפוי אחרות שהמדע הרפואי שולל אותן, ולא נאסרו מעולם מכח ההלכה למי שרוצה להשתמש בהן.
ומאידך, לדעת מו"ר הרב שבתי רפפורט, כיוון שמדובר בתרופה שממילא לא ברורה יעילותה, יש טעם להחמיר כדעת הרמב"ם, ולא להשתמש בה. אולם להבנתי מרבית הפוסקים מקילים בזה, ורק דנים במצבים שבהם מדובר בטיפול הכרוך באיסורים אחרים, כמו איסורי דרבנן בשבת (ראו דברי הרמב"ם בפירוש המשנה יומא ח, ו לגבי מי שאחזו בולמוס), או בטיפול לאשה על ידי גבר או להפך, ושם נוטים להחמיר יותר[3].
******************
[1] בפשטות, זוהי גם דעת רבנו יונה (שערי תשובה ג, קד) שהוזכרה לעיל בדברי הר"ן.
[2] ראיתי שכותבים דברים אלו גם בשם הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תיג). זוהי תשובה ארוכה מאוד, אך לא הצלחתי להבין מה מסקנת הרשב"א מאותה תשובה. וכפי שכתב בערוך השולחן (אורח חיים סימן שא סעיף פ): " "והרשב"א בתשובה האריך מאד בעניינים אלו ולא העלה דבר ברור".
[3] ראו למשל תשובת הרב יעקב אריאל כאן. וכן דבריו של ידידי ד"ר ישראל כ"ץ (מגע בין נשים לגברים בטיפול רפואי משלים, תחומין לב, עמ' 90 ואילך).