אחת השאלות הגדולות שהעסיקו את הפילוסופים ביחס לתפילה היא השאלה מה אנו מחדשים לבורא עולם כשאנו מתפללים. הלא הוא יודע הכל, ובוחן כליות ולב. וכי הוא אינו יודע מה אנו רוצים? והוא גם יודע מה מגיע לכל אחד. אם כן, מה עוזרת התפילה?
שאלה זו מנוסחת בבהירות רבה אצל רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר רביעי פרק יח):
מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון, ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כשרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן יאמרו שלא תועיל התפלה להשיג טוב מה או להנצל מרע שנגזר עליו.
אם הקב"ה חושב שמגיע לאדם משהו – יתן לו אותו. ואם לא מגיע, האם העובדה שפלוני ביקש תשנה את דעתו של רבונו של עולם? תשובתו של בעל העיקרים היא:
וזה הדעת אינו נכון, שהשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, …
מזה הצד הוא שתועיל התשובה לרשע, שעל ידי התשובה הוא כאלו נהפך לאיש אחר שלא נגזרה עליו אותה גזרה… ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה.
כלומר, התפילה היא מעין סוג של חזרה בתשובה. הקב"ה גזר על האדם משהו רע, אבל התפילה גורמת לאדם להתעלות ולחזור בתשובה, וממילא הגזירה לרעה אינה מתייחסת אליו עוד.
תשובה זו, אף שהיא נראית הגיונית מנקודת מבט פילוסופית, קשה להבנה ביחס למעשה התפילה. הלא בזמן התפילה אנו לא עוסקים בחזרה בתשובה, אלא מבקשים מהקב"ה כל מיני בקשות. לפי ר"י אלבו, אף שזה מה שאנחנו חושבים שאנו עושים, הרי שבעצם העיקר בתפילה הוא במקום אחר, בתהליך של ההתעלות הנפשית שמתרחשת בזמן התפילה.
סוג תשובה שונה לשאלה זו הוא התשובה שנותנת הקבלה. על פי הקבלה, העולם הוא רובד על גבי רובד של מדריגות של חיבור, בין הקב"ה הנעלה ונסתר מעל המציאות, ובין המציאות השפלה והתחתונה שבה אנו נמצאים. הקשר בין הקב"ה למציאות מאפשר שני דברים: מחד, אנו מקבלים את חיותנו דרך כל הרבדים שבדרך, עד בורא עולם. ומאידך, אנו מסוגלים להשפיע לא על הקב"ה, אבל על הרבדים שבדרך. המצוות בכללן, ובתוכן התפילה, קשורות ליכולת להשפיע על כל הדברים שבין הקב"ה ובין המציאות שלנו. לכן, כשאנו מתפללים, אנו משפיעים על העולמות העליונים, וממילא יורד יותר שפע מאת הקב"ה אלינו, הנמצאים בסוף תהליך ההשתלשלות הזה.
על פי תורת הסוד, הכוח של התפילה הוא כעין מה שנקרא 'כוח מאגי'. התפילה מאפשרת לנו 'ללחוץ על הכפתורים' המתאימים, כדי לדאוג שהשפע האלוקי יגיע אלינו. ישנם רבים, שדרך זו מתאימה להם. עם זאת, היא נראית רחוקה מדרך התפילה הפשוטה שהתפללו אבותינו בתנ"ך. התפילה התנ"כית אישית ואינטימית כל כך. היא פונה במישרין אל ריבונו של עולם ומדברת עמו כדבר איש עם רעהו. היא נובעת מאמונה שבכוחה של ישירות הדיבור עם הא־לוהים לשנות את פני המציאות, ולא עוסקת ברבדים ובמתווכים בינינו ובין בורא עולם.
אני רוצה להציע דרך שלישית. הדרך השלישית עוזבת את הדיון הפילוסופי בצד. נשאיר לבורא עולם לדעת כיצד התפילה משפיעה עליו אם בכלל. השורה התחתונה היא שבורא עולם ציווה אותנו להתפלל, ואמר לנו שהתפילה משפיעה. כיצד שני הדברים מתיישבים עם אמונתנו בהיותו של הקב"ה כל יכול? נענה על שאלה זו ברוח הדברים שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה על שאלת ידיעה ובחירה (פרק ה הלכה ה):
צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה, שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא … אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא… וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה.
הרמב"ם אומר שלא את כל השאלות הפילוסופיות ביחס לקב"ה אנו יכולים לפתור. אנחנו כן יכולים לדעת, שיש לנו את היכולת לבחור באופן חופשי, כי הוא נתן לנו מצוות ושכר ועונש.
באותו האופן נאמר, שהקב"ה נתן לנו את היכולת להתפלל, וממילא אנו צריכים להתפלל, בלי קשר לשאלה כיצד התפילה עושה שינוי בגזירות שהקב"ה גוזר.
המשמעות היא, שהתפילה אינה מעשה של חזרה בתשובה, וגם לא עיסוק בשינוי המתרחש בעולמות עליונים כדי להוריד שפע א-לוקי. התפילה היא בדיוק מה שנאמר בה. היא שיחה של האדם עם א-לקיו. שיחה מעומקא דליבא, פנימית ואינטימית. נסיים בדבריו של הרב סולובייצ'יק ב'איש האמונה':
אף התפילה, אין להעלותה על הדעת אם האדם אינו עומד לפני הא-לוהים ואי נו פונה אליו בדרך הדומה לדו-שיח של הנביא עם הא-לוהים… התפילה חורגת מגבולות הליטורגיה הפורמלית, ואין להגדיר אותה על פי סימניה החיצונים והטכניים, כגון התהילה והתודה, ואפילו הבקשה. התפילה היא ביסודה תחושתו של האדם שהוא נמצא בנוכחות בוראו, והוא פונה אליו. להתפלל, משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'.