כשנשיא המדינה, רובי ריבלין, בחר לנאום את נאום ארבעת השבטים, הוא בטח ניסה להתבסס על פרשת השבוע שלנו. כי בפרשת השבוע, מסתבר שעם ישראל לא רק מחולק לשנים עשר שבטים, אלא גם לארבעה מחנות.
מה היתה מטרת החלוקה למחנות? במובן מסויים, יש כאן איזשהו מאמץ לייצר קבוצות בתוך עם ישראל. ה'שכנות' של שבטים שונים יוצרת קשרים ביניהם, ואולי מדגישה את הפערים ביניהם.
אבל בצד השני, המיקום של המחנות נועד ליצור גם מרכז משותף. כל מחנה יש לו את הצד שלו, אבל כולם סובבים סביב המשכן. כך שומרים על הייחודיות בכל צד, ועדיין יש 'סיפור משותף', שמאחד את העם.
מעניין לשים לב, שהסיפור המשותף, הוא המשכן. בהמשך, בחלוף השנים, הסיפור המשותף הופך להיות ירושלים. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. כשדוד בוחר את ירושלים כעיר בירה, המלבי"ם כותב שהוא עושה זאת כדי לאחד את ממלכת יהודה שלו, שמרכזה בחברון, עם ממלכת שאול הבינימינית, שמרכזה בגבעת שאול. החיבור הוא בעיר הנמצאת בתפר בין שני השבטים האלו, בירושלים. ולאחר מכן, בתהילים, אנו קוראים: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה' ", ולדורות, חכמים עשו מאמצים כדי שירושלים תישאר עיר כלל ישראלית, עד כדי כך ש'כל ישראל חברים ברגל'. ירושלים אמורה להיות סמל לחיבור של עם ישראל ומרכז משותף של הסיפור שלנו, כעם.
במובן מסויים, יום חגה של ירושלים, הפך עם השנים להיות יום של הציבור הדתי לאומי, ולא משהו כלל יהודי וכלל ישראלי. במידה רבה, אנו מדגישים ביום ירושלים לא את הקונצנזוס הלאומי המשותף, אלא את השונה, את הפן הרוחני והדתי של ירושלים, את הכמיהה שלנו לבנין המקדש, לחזרת מלכות בית דוד לחידוש הסנהדרין ועוד.
אבל אולי צריך לנסות לראות איך אנחנו יכולים להפוך את ירושלים למשהו יותר מחבר. אין לי רעיון איך בדיוק עושים את זה. אולי למתג את ירושלים יותר בפן ההיסטורי ובמשמעות שיש לה עבורנו כעם. אולי להזמין חברים שלנו שאינם דתיים לביקור בירושלים. אני לא יודע. אבל אולי, בתור צעד ראשון, צריך להראות איך העולם הרוחני הוא משהו מחבר, ולא משהו מפלג.
בית שני חרב, אומר הנצי"ב, כי כל אחד היה בטוח שהאמת המדוייקת לחלוטין נמצאת אצלו בכיס, וכל מי שלא חושב כמוהו הוא כופר ורשע. היכולת לקבל דעות שונות בתוך העולם הרוחני, לתת מקום למנהגים שונים, לדרכי התנהלות שונות, היא לא סימן לחולשה, אלא לעוצמה ולרצון לאחדות.
יהי רצון שנצליח בכך.