כידוע, דברי קודש טעונים גניזה[1]. במידה ורוצים לטפל בדברי הגניזה באופן ישיר, ולא בהעברתם למתקני גניזה, יש לפעול באופן הבא:
- יש להפריד בין דברים הצריכים 'גניזה חמורה' ובין דברים שאינם טעונים גניזה שכזו[2].
- לגבי הדברים שאינם טעונים גניזה חמורה: יש לעטוף אותם בשקית ניילון ולקשור, כך שתהיה אטומה, ואז ניתן להניח בבור באדמה[3]. אחת לכמה זמן, יש לכסות אותם בעפר[4].
********************************************
[1] בגמרא במסכת שבת (קטו.) מבואר, שלדעת רבי יהודה הנשיא, ניתן להניח כתבי הקודש שאסור לקרוא בהם ב'מקום התורפה' – כלומר, מניחם במקום שאינו נשמר, והם מרקיבים. אולם, דין זה אמור דווקא בכתבי הקודש שאין לקרות בהם. בכתבי הקודש שמותר לקרות בהם, יש לגנוז דווקא (כמבואר בשו"ע או"ח שלד, יב: "כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם, אפילו כתובים בכל לשון… מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה").
לכן, חובת הגניזה אינה מתקיימת בעצם הקבורה בקרקע, שהרי כשספר מונח בקרקע, הוא נרקב, אלא יש להניחו בקרקע באופן שלא ירקב.
לכן אומרת הגמרא במסכת מגילה (כו:):
ואמר רבא: ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות. אמר רב אחא בר יעקב: ובכלי חרס, שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים.
וכתב הר"ן (ח: מדפי הרי"ף):
ובכלי חרס. שאין נותנין אותו בעפר אלא בכלי חרס נותנין אותו ושמין אותו אצל ת"ח דאע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה כמה שאפשר לקיימו.
כלומר, אין מספיק לקבור את ספר התורה במחיצת תלמיד חכם, אלא יש להקפיד להכניסו בכלי חרס, כדי שלא ירקב מהר. אם כן, עיקר החידוש בגמרא במגילה הוא בחובת הקבורה בקברו של תלמיד חכם.
[2] דברי הגמרא במגילה דלעיל נפסקו בשו"ע בהלכות ספר תורה (יורה דעה קפב, י) ובהלכות בית הכנסת (אורח חיים קנד, ה). וכתב על כך המגן אברהם (סק"ט):
ספר תורה שבלה – והוא הדין ספרים…ונראה לי דהוא הדין בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה' א-היכם…
אמנם, בפמ"ג (אשל אברהם שם) כתב על דברי המג"א:
מה שכתב ספרים, לא ראיתי נוהגין כן, ואולי נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ודיו בגלילה, וצ"ע.
ובספר גנזי הקודש (פרק טו הלכה א) כתב שלמעשה, המנהג לגנוז בגניזה חמורה כל כתבי הקדש שנכתבו בדיו ועל קלף, ובכלל זה גם מגילת אסתר וכדומה, פרשיות תפילין ומזוזות, ויש אומרים שגם את גוף הבתים של התפילין.
על כל פנים, בפשטות, כל הדיון הזה הוא ביחס לחובת הקבורה אצל תלמיד חכם. אבל לעצם החובה לקבור בתוך כלי שישמר את מה שקבור בתוכו, זה נוהג בכל דבר שטעון גניזה, כפי שנתבאר קודם, וכן כתב בשו"ת באר שבע, מג). אמנם, בשו"ת זרע אמת (ב, קלג) ציין, שהמנהג הרווח הוא שלא להקפיד לגנוז את שאר כתבי הקדש מלבד ספר תורה, בתוך כלי חרס, אלא רק לקברם בקרקע.
ולמעשה, בספר גנזי הקדש (שם) כתב שאת הדברים שהזכרנו לעיל שקדושתם חמורה, יש לקברם בתוך כלי פלסטיק אטום וכדומה, כדי שלא ירקבו כלל, ובשאר דברים, מספיק לקברם בתוך שקית ניילון וכדומה.
[3] יש להניחם בבור, ולא לזרקם לבור, כי הזריקה היא דרך בזיון.
[4] כפי שכתבנו לעיל, בזרע אמת כתב שיש לכסותם בעפר. אמנם, אין צורך לכסות כל פעם שמניחים דף אחד בבור, ואפשר לכסות רק אחת לכמה זמן. ועם זאת, בין לבין, יש להקפיד שהדפים יהיו בתוך השקיות הסגורות, כך שיהיו מוגנים מגשם, ולא יתעופפו ברוח.