שאלה

קנינו שתילי עצים חדשים כדי לשתול אצלינו בגינה. כמה זמן עלינו לחכות כדי לאכול את הפירות הגדלים על העצים האלו?

תשובה

אם העציץ גדל במשתלה בעלת פיקוח הלכתי, כך שברור שהעציץ גדל שם במשך שנות ערלה (או שידוע מנין שנות הערלה שעברו על העציץ), וכן כשהעבירו אותו, הקפידו להעביר כך שהעציץ נקוב ומונח באופן כזה שהוא רואה את פני הקרקע, אפשר להמשיך את שנות הערלה יחד עם השנים שהעציץ היה במשתלה.

אם העציץ אינו עומד בתנאים אלו, או אפילו כשיש ספק אם הוא עומד בתנאים אלו, הרי שיש להחמיר ולהתחיל למנות מחדש את שנות הערלה לאחר השתילה מחדש בגינה.

נימוקים

א. מניין שנות ערלה באילן שנעקר ממקומו

המשנה במסכת ערלה (פרק א משנה ג) אומרת::

אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו – אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב.
נעקר הסלע מצדו או שזעזעתו המחרישה או שזעזעו ועשאו כעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב.

המשנה אומרת, שאילן שנעקר ממקומו, לפעמים יתחייב מחדש בערלה ולפעמים לא. אם האילן היה יכול לחיות מן העפר שאיתו הוא נעקר, הרי הוא נחשב כל הזמן נטוע, ולא יתחייב בערלה. אבל אם הוא לא היה יכול לחיות מן העפר, הרי כאילו הוא עלה מאליו, וחייב בערלה.

אלא שלא ברור מה נחשב 'עפר שיכול לחיות עמו'. בשאלה זו עסק הרשב"א (שו"ת, חלק ג סימן רכה):

שאלת: אילן שנעקר עם שרשיו ובעפר שבסביביו, ונטעוה במקום אחר; מה הוא בחוצה לארץ כערלה? שיש לומר: שאינו חייב בערלה, לפי ששנינו במסכת ערלה: אילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות, פטור, ואם לאו, חייב; ואף על פי שאין אנו יודעין, יכול לחיות עד איזה זמן קאמר, מכל מקום הוה ליה ספיקא דרבנן, בספק ערלה בחוצה לארץ, מותר; או נאמר: שאין זה ספק לפי שבא מחמת מיעוט ידיעה.

השואל העלה סברא, שכיוון שיש לנו ספק מה נחשב 'יכול לחיות עמו', הרי שלכל הפחות בחוץ לארץ יהיה ניתן להקל, כיוון שספק ערלה בחו"ל מותר. מאידך, יתכן שספק זה נחשב ספק מחמת מיעוט ידיעה, שאינו נחשב ספק.

ותשובתו של הרשב"א:

תשובה: על דבר זה נתחבטתי -כמה ימים זמן שיכול לחיות כמה הוא יגעתי ולא מצאתי.
ומסתברא לי, דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים, פוטרו. ואפילו אינו יכול לחיות שלוש שנים כשני ימי ערלה.
ומנא אמינא לה; מדתנן בפרק השואל: שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר: זיתי גידלו, וזה אומר: ארצי גידלה, יחלוקו. ואוקימנא בגמרא: שנעקרו בגושיהן. וכן כי אתא רבין, אמר: והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע.
והנה נראה, דאינו יכול לחיות באותן גושים לעולם, דאם כן זיתיו ועפריו גדלו, ואפילו כל שלש אינו יכול לחיות; דאם איתא, תוך שלש מיהא ליהוי כלהו לבעל הזיתים, דמאי אהני ליה בעל הקרקע?
ואעפ"י שאין זו ראיה גמורה, שיש לדחות קצת, כיון דיכול לחיות, סתם קתני, ולא פירש; משמע לכאורה, כל שיכול לחיות קצת ימים, קאמר.
…וטעמא נראה לי, דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים, ממקום פטור בא, ואף על פי שנעקר לגמרי ונטע במקום אחר, אכתי אהני ליה נטיעתו ראשונה ופטורו, כל שיכול לחיות קצת.
 והיינו טעמא נמי דכי לא נעקר ממקומו לגמרי, אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו, ואפילו כחוט הסרבל, אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון, אעפ"י שאינו יכול לחיות ממנו כלל. וכמו ששנינו שם: אילן שנעקר ונשתיר בו שרש, פטור; וכמה יהא השרש, רשב"ג אומר משום ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא: כמחט של מיתון.
ומשום כך נראה לי להלכה: דבחוצה לארץ, אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו, פטורין.
אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי, דתניא: סתם כיצד יודע אם יכול לחיות, אם לאו, חופר גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות, פטור, ואם לאו, חייב.

בתחילת דבריו, הרשב"א מוכיח שהעפר צריך לאפשר לאילן לחיות כמה ימים, ואין צורך שהאילן יוכל לחיות 3 שנים מהעפר שבשורשים[1].

והסברא, אומר הרשב"א, היא שכיוון שהעץ כבר יצא מכלל ערלה, שהרי עברו עליו כבר יותר מג' שנים, שוב מספיקה חיות כלשהי כדי שיחשב כממשיך את חייו מקודם.

אמנם, למעשה הרשב"א לא סמך על ראייתו לגמרי. שכן, בתוספתא נראה, שהגדרת יכול לחיות היא שיכול לחיות בלי הקרקע, והתוספתא לא הגבילה בזמן כלל. ולא כל כך ברור מה מסקנת הרשב"א.

בשולחן ערוך (סעיף יט) פסק:

אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר, ומהעפר שסביב שרשיו עמו, והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדים אותו: אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה. ואם לאו, חייב.

גם השולחן ערוך לא הזכיר מה שיעור הזמן שצריך ש'יכול לחיות בעפר הראשון בא עמו בלא תוספת עפר'. בפתחי תשובה (ס"ק יג) הביא תשובת פרח מטה אהרון (חלק ב סימן עה) שכותב שצריך שיוכל לחיות ג' שנים, ובתשובת שיבת ציון (סימן מט) כותב, שבחו"ל לא צריך שיוכל לחיות ג' שנים.

הרב קוק (משפט כהן סימן ח) כותב, שאם המשנה היתה סוברת שצריך שיחיה שיעור של ג' שנים, היא היתה כותבת את השיעור. ולכן הוא טוען, שברור שהמשנה לא מצריכה ג' שנים. מה שצריך, זה שיעור זמן שמספיק כדי שהעץ יחיה עד שינטע ויקלט במקומו החדש (דהיינו שבועים אחרי התאריך שהעץ ניטע בפועל). אמנם, בסימן ט כתב שלכתחילה ראוי להחמיר בזה, כדעת הפרח מטה אהרון.

גם החזון אי"ש (ערלה סימן ב אותיות י –  יב) כתב להקל, שכל שהאילן יכול לחיות משך הזמן הדרוש לקליטתו מחדש באדמה, יהיה פטור מערלה, וכן כתב גם ביביע אומר (חלק י יורה דעה סימן לג).

ב. אילן שעוד לא עברו עליו ג' שנים

כאמור, בתשובת הרשב"א התבסס על הדין של אילן שנעקר ונשתייר בו שורש כמחט של מיתון, שנחשב עדין מחובר, וממשיך למנות ממנו שנות ערלה, וכתב שאין צורך שהעפר יתן חיות גמורה, אלא כל "שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו, ואפילו כחוט הסרבל, אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון, אעפ"י שאינו יכול לחיות ממנו כלל".

מלשון הרשב"א משתמע, שרק באילן שכבר סיים את שנות הערלה אומרים כן. אבל הרב קוק (משפט כהן סימן ח) כתב:

ועל פי האמור, שעיקר הטעם הוא משום דאם יכול לחיות הוי נטיעה אחת, מובן שאין שום הפרש בין אם כבר עברו שלש שנים על האילן הנעקר או שנוטעין אותו במקום החדש בתוך שלש, שמאחר שהוא המשך לנטיעה הראשונה אין חילוק בדבר, ומונין משעת הנטיעה הראשונה, ומשלימין את השנים החסרות.
ואף על פי שלכאורה נראה מדברי הרשב"א, דדוקא לאחר ג', מתוך שבא מהיתר, נאמרו הדברים, מסתברא דלא נקיט הרשב"א, כי אם לפי מה שנראה מפשט המשנה אילן שנעקר, דסתם אילן לאחר ג' משמע, אבל הוא הדין כשהיה בתוך ג' אחר שנגמרו ג' שנים לנטיעה הראשונה, הרי זה בא מהיתר.

וכן כתב גם הגרש"ז (מנחת שלמה א, סט, אות ה ד"ה ברם נראה)

ג. דין ערלה בעציץ שאינו נקוב

כעת נעבור לדיון אחר. האם יש ערלה בעציץ שאינו נקוב.

הירושלמי (ערלה פרק א הלכה ב) כותב:

רבי יצחק בר חקולה בשם חזקיה: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. רבי יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו. רבי יונה מפיק לישנא כלי חרש עומד בפני שרשין.

לדעת רבי יצחק ורבי יוסי, הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. הר"ש (ערלה פרק ב משנה ב) כתב בהסבר הירושלמי:

פירוש מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת.
מפיק לישנא, כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה – וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן?!

מדברי הר"ש נראה שהשורשים אינם מנקבים ממש את העציץ, אלא שהם יכולים לינוק דרך העציץ. לא ברור מלשונו, אם דווקא בכלי חרס קיים דין זה או גם בעציץ של מתכת למשל.

למעשה, הר"ש דוחה את דברי הירושלמי, וכותב שהבבלי לא סבור שאילנות יכולים לפעפע דרך עציצים, ואם כן דין העציץ לעניין ערלה כדין כל עציץ שאינו נקוב, וכן היא דעת ראשונים נוספים, ובכללם הטור, שרק אם העציץ נקוב הוא חייב בערלה.

אמנם, ראשונים אחרים מחלקים בין חרס לעץ. מקור החילוק הוא בגמרא במסכת מנחות (פד:):

תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא. ותניא אידך מביא ואינו קורא… עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקובה כאן בשאינו נקובה ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס

נחלקו הראשונים מה טבע ההבדל בין עץ לחרס. שיטת רש"י במנחות שם ובגיטין (ז:) שעציץ של חרס נחשב נקוב גם אם אינו נקוב בפועל. לעומת זאת, שיטת רבנו תם במנחות (תוספות שם ד"ה כאן) שבכלי חרס צריך נקב, ובכלי עץ, אפילו אם יש נקב אינו מועיל. ובגיטין כתבו התוספות (ד"ה עציץ) בשם רבנו תם, שאדרבה בעץ לא צריך נקיבה. וישנן עוד שיטות ראשונים בזה.

הרמב"ם (מעשר שני פרק י הלכה ח) הביא גם הוא את הדין הזה:

הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות.

ולא חילק בין עציץ של עץ לעציץ של חרס, וכן כתב הרדב"ז[2].

למעשה, השולחן ערוך (סימן רצד סעיף כו) פסק שגם עציץ שאינו נקוב חייב בערלה.

מלשון הרמב"ם והירושלמי נראה, שעיקר החילוק הוא בין זרעים לאילנות. זרעים אינם יונקים דרך העציץ, ואילו אילנות – יונקים. אלא שאם כן, קשה מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק ה הלכה טז):

התורם מפירות הגדלין בארץ על הגדלין בעציץ נקוב או מפירות עציץ נקוב על הגדלין בארץ תרומתו תרומה, תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, תרם מן הנקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות ממקום אחר

כאן הרמב"ם אינו מחלק בין זרעים לאילנות.

הגרש"ז (מנחת שלמה חלק א סימן ע) כתב, שרק לגבי ערלה כתב הרמב"ם שדינו כעציץ נקוב. הסברא היא, שלגבי ערלה יש דין מיוחד, שעץ שניטע באדמה, מתחילים למנות לו את שנות הערלה מיד, אף קודם השרשה[3], כיוון שהוא עתיד להשריש. ולכן, כשהעץ עתיד לנקב את הדופן של העציץ, מתחילים למנות לו מיד לעניין ערלה.

ד. עציץ שאינו נקוב ומנותק מהקרקע

לאור האמור בסעיף הקודם, מה יהיה הדין כאשר העציץ מנותק מהקרקע?

כאמור, גם בעציץ שאינו נקוב יש דין ערלה. אלא שהטעם לכך הוא שהאילן יונק דרך העץ או החרס, או משום שהאילן עתיד לנקב אותם.

לפי זה, טוען הגרש"ז (שם), כאשר מעבירים את העציץ במכונית שאינה נקובה כמובן, העץ נמצא בתוך דבר שאותו הוא לא יוכל לנקב, ואז תהיה בעיה למנות שנות ערלה. וגם ביביע אומר (שם) כתב שיש לחשוש לכך לכתחילה. אמנם, בילקוט יוסף (ערלה פרק ז סעיף ב) כתב בשם אביו, שבעל פה אמר שמניעת היניקה בזמן ההעברה מהמשתלה, כיוון שהיא לזמן קצר, אינה מקלקלת את מניין שנות הערלה. ואף על פי כן, כאמור, לכתחילה יש להחמיר גם בהובלה, שתהיה באופן כזה שיהיה לעציץ אפשרות 'לינוק' מהקרקע.

על כן, למעשה, גם את השנים שהעץ גדל במשתלה, לא ברור שאפשר למנות כשנות ערלה. לשם כך צריך שהעציץ שבו העץ גדל יהיה נקוב ויהיה מונח על גבי משטח שאינו מנתק. גם כשמעבירים את העציץ לאחר מכן, יש להעבירו באופן כזה שגוש האדמה יהיה באוויר, וכך לא יהיה חציצה בינו ובין הקרקע.

גם בספקות בעניין זה יש להחמיר, שהרי ערלה היא איסור תורה גם בזמן הזה. וכן כתבו גם בספר 'הלכות הארץ' של מכון התורה והארץ, עמ' 140 – 141.

גם בילקוט יוסף (שם) כתב שיש להחמיר בכך לכתחילה, והקל רק במקום הפסד מרובה, אף אם ההעברה היתה בתוך מכונית.

***************************************

---

[1] ההוכחה בתמצית – בגמרא בב"מ (ק: – קא.) מבואר, שכאשר עץ זית של אדם אחד נשטף ונשתל בשדה של אדם אחר, הרי שהם חולקים את הפירות.

הגמרא מעמידה, שמדובר במצב שבו האילן נעקר עם גוש, כך שהוא ממשיך למנות שנות ערלה מקודם, ובתוך שלוש השנים מהעקירה. אבל לאחר שלוש שנות ערלה, הכל לבעל הקרקע. הסברא בגמרא היא, שאם עברו כבר שלוש שנות ערלה בשדה החדש, הרי אפילו היה האילן ניטע על ידי בעל השדה, הוא כבר היה זוכה בפירות.

מה קורה לפני שעברו שלוש השנים? כאן חולקים. שואל הרשב"א – מדוע חולקים? במה תורם בעל השדה? חייבים לומר, שהעץ אינו יכול לחיות בלי האדמה של בעל השדה. נמצא, שהעץ אינו יכול לחיות בלי עפרו של בעל השדה, ובכל זאת, ניתן לאכול את הפירות, והם אינם נחשבים פירות ערלה.

[2] אמנם, מדברי המבי"ט בקריית ספר נראה שהוא הבין שהרמב"ם מדבר דווקא בעציץ של חרס.

[3] כך הוא מבין את דברי הרמב"ם בפרק ט הלכה ח:

באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות.

רואים, שרק לגבי אילן שמונים לו ל' יום כשנה, צריכים למנות משעת קליטה. אבל כשניטע באופן שאין מונים ל' יום, מונים משעת נטיעה.