המשנה במסכת בבא בתרא (קלג:) אומרת:

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה – זכור לטוב.

ובגמרא שם:

איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, או לא?…תא שמע, דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן, מברא לברתא.

הרי שהגמרא אומרת, שבניגוד לדעתו של רשב"ג, לדעת חכמים אין רוח חכמים נוחה ממי שמעביר את נכסיו מבן לבן אחר, אפילו כאחד 'בן טוב' והשני 'בן רע'. וכך נפסק ברמב"ם (נחלות ו, יא) ובשולחן ערוך (חו"מ רפב):

כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.

טעם הדין

מדוע אין רוח חכמים נוחה הימנו? בדף קטו: אומרת הגמרא:

אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש בת עם בת הבן אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינן אלא מעשה צדוקין.

כאן נראה, שמי שאומר שתירש הבת עם הבנים נתפס כחולק על העמדה של חז"ל, שאין בת יורשת בין הבנים, וזה אלמנט של כפירה. האם זו גם כוונת הגמרא בדין של העברת הירושה? קשה לומר כך, כי בפשטות, כשאדם רוצה ש'בן טוב' יירש במקומו של 'בן רע', זה לא נראה מגיע ממקום של כפירה בפרשנות חז"ל.

הגמרא בכתובות (נב:  – נג.) אומרת:

רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה, אזיל למיכתב לה כתובתה, שמע יהודה בר מרימר, נפק אתא איתחזי ליה. כי מטו לפיתחא הוה קא מפטר מיניה, אמר ליה: ניעול מר בהדאי, חזייה דלא הוה ניחא ליה, אמר ליה: מאי דעתיך? משום דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא, האי נמי תקנתא דרבנן היא, דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי (מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה)

הגמרא אומרת, שרב פפא היה עסוק בנדונייתה של בתו שעמדה להינשא, ואולי יש בכך משום 'עבורי אחסנתא'. וכפי שמפרש רש"י:

וכל שכן מברא לברתא – והכא איעבורי אחסנתא הוא שזה כותב לבתו מה שהיה ראוי להוריש לבניו.

עוד נשוב לסוגיה זו בהמשך, אבל בשלב זה נציין רק,שלשון הגמרא: " דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" אומרת, שהסיבה לכך שאין לעסוק ב'עבורי אחסנתא' היא שגם 'לבן רע' יכול להיות זרע טוב.

ועדיין, קשה להבין מה בדיוק הנימוק לבעיית 'עבורי אחסנתא'. בפרט, כיוון שמתברר בגמרא בכתובות, שאפילו כשאדם נותן נדוניה לבתו, יש מקום לומר שזה בגדר 'עבורי אחסנתא'. האם אסור לאדם לתת מתנות לאנשים בגלל שזה פוגע בירושת בניו?

אפשר אולי לומר, שהתורה רואה בירושה משהו עקרוני. כך מצינו למשל בסיפור נבות (מלכים א, כג) שהוא מסרב למכור את כרמו לאחאב, משום " חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ", וכך מצינו שאמרו חכמים (רמב"ם שמיטה ויובל יא, ג):

לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אף על פי שהם חוזרין אחר זמן אלא אם כן העני שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה אינו רשאי אלא למזונות בלבד, ואם עבר ומכר, מכל מקום הרי אלו מכורין.

ולכן אולי גם מצינו, שבניגוד למצוי בדרך כלל בדיני ממונות, על ירושה אין אדם רשאי להתנות באופן מלא, כלשון הרמב"ם (נחלות ו,א):

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל.

כל המקורות האלו מוליכים למסקנה, שהתורה רוצה שירושתו של אדם תתחלק בדווקא בדרך מסויימת, ולכן אין לאדם לנסות 'להתחמק' מדיני ירושה שבתורה. וכך אולי כוונת הרשב"ם בסוגיה בבבא בתרא:

אין רוח חכמים נוחה הימנו – אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להן שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא.

כיוון מחשבה אחר עולה מדברי הרמב"ם (שם הלכות יא – יג):

הלכה יא: כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגין (בו) כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להן, מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.
הלכה יג: צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף.

הרב אשר וייס (שיעור לפרשת חיי שרה, העברת נחלות, כאן) לומד מסמיכות ההלכות האלו, שיסוד הבעייתיות בהעברת הנחלה הוא מעין הטלת קנאה בין האחים. כפי שנראה עוד לקמן בשמו, המסקנה שלו היא, שאדם השיקולים של המוריש ענייניים, אכן אין בעיה בהעברת הירושה.

הדעות להלכה

מלבד עצם התהיה העקרונית, מה הבעיה בכך שאדם נותן מתנות מחיים ובכך משפיע על הירושה של יורשיו, יש גם להקשות מכך שמצינו בגמרא שתנאים ואמוראים הקדישו לפני מותם את כל רכושם למקדש או לצדקה, והגמרא אינה רואה בכך בעיה. וגם בתקופת הראשונים והאחרונים מצינו גדולי עולם שערכו צוואות. אם כן, באילו מצבים שייך 'עבורי אחסנתא'?

שיטת התשב"ץ בשם הגאונים

בשו"ת התשב"ץ (ג, קמז) דן בשטר צוואה שבין השאר כתוב בו, שהמוריש משאיר לבנותיו  כל אחד 'רביע זהוב מפני הפסקת ירושה'. בסוף התשובה מתייחס התשב"ץ לביטוי הזה וכותב:

ומה שכתוב בשטר שכל אחד מהם הוא מניח ליורשותיו רביע זהוב מפני הפסקת ירושה, לא היה צריך לזה… שכן שנינו "הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו". ואם מפני שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו… מפני הנחה מועטת כזה לא תהא רוח חכמים נוחה הימנו…
ובטופס שטרות לראשונים ז"ל יש שיור ד' זוזי, וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו.

מלשון התשב"ץ נראה, שכאשר אדם אינו מבטל לחלוטין את דין ירושה שבתורה, ומשאיר סכום של ארבעה זוזים, כבר אין בעיה של 'עבורי אחסנתא', והביאו קצות החושן (רפב, סק"ב).

החתם סופר (שו"ת חושן משפט קנא) הקשה על דברי התשב"ץ, שאין נראה כן בסוגיה בכתובות, וכן הקשו עוד אחרונים רבים.

בפתחי תשובה (שם) מתרץ, שאם אדם נותן מנכסיו לצרכי מצווה – לצדקה וכדומה – ואינו נותן הכל, אלא משאיר חלק ליורשיו, אין בזה משום 'עבורי אחסנתא'. ובעצם, זה גם מה שעולה מהגמרא בכתובות, שכיוון שיש 'עניין' בנדוניא, ממילא מותר לעשות זאת, ואין זה 'עבורי אחסנתא'. וכך כותב גם האגרות משה (חו"מ ב, נ, אות א). במנחת יצחק (ג, קלה) כתב שיתכן שהגמרא בכתובות היא רק דעת רב פפא, אבל סתמא דגמרא חולק וסובר שבכלל לא שייך בזה עבורי אחסנתא.

האגרות משה מוסיף, שהארבעה זהובים שהתשב"ץ כותב בשם בעל העיטור שהיו משאירים ליורשים כדי לקיים דין ירושה, היו 'דבר חשוב', כפי שמשתמע מהתשב"ץ, ולכן גם כשנותן לצרכי צדקה וכדומה, יש להשאיר 'דבר חשוב' ליורשים' (הוא נוקט כדוגמא, שאם השאיר לכל בן אלף דולר, זה נחשב שהשאיר דבר חשוב).

שיטת האגרות משה

האגרות משה (שם אות ב) מעלה סברא נוספת. לדעתו, כל הבעיה היא רק כשמטרתו של האדם היא העברת הנחלה מבנו, אבל כשהמטרה היא לצרכי צדקה, מראש אין זה בכלל מה ש'אין רוח חכמים נוחה הימנו':

ולעניות דעתי, פשוט שבנותן לצדקה ודאי לא שייך לאסור. דכי עדיפי בניו מהוא עצמו שבעצם הא רשאי מן הדין ליתן אף רוב מעותיו לצדקה?… וכמפורש ברמ"א יו"ד סימן רמ"ט סעי' א' שכתב אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה ואפשר שכוונתו גם כולו…
ואולי היכא שכוונת המוריש המצוה הוא להעביר נחלה כהא דעובדא דיוסף בן יועזר שאקדיש העיליתא דדינרי דהיה לו משום שבנו לא היה נוהג כשורה בב"ב דף קל"ג ע"ב אסור אף שנתן להקדש דכיון שיש איסור להעביר נחלה ורק מחמת שמצות צדקה עדיפא הוא דוקא כשעושה לכוונת מצות צדקה אבל כשעושה אדרבה לכוונת העברת הנחלה דהוא לכוונת האיסור לא הותר לו אף שנתן להקדש. וכן הוא אולי גם בנותן לצדקה … מכיון שכוונתו הוא לא להמצוה אלא להאיסור דהעברת נחלה יש טעם גדול שאסור אבל היכא דהכוונה הוא למצות הצדקה פשוט שמותר כשמניח להיורשים דבר חשוב כד' זוזי דבתשב"ץ.

האגרות משה מעלה את האפשרות, שהאיסור אינו תלוי רק ב'שורה התחתונה', האם המצווה נותן את רכושו לצדקה או לדברים אחרים, אלא בשאלת הכוונה שלו. אם כוונתו לצרכי צדקה – מותר. אם כוונתו כדי להעביר את הנחלה מבניו, אסור.

שיטת הרב אשר וייס

הרב אשר וייס (שם) הולך גם כן בעקבות הסברא של האגרות משה:

ונראה עוד בזה דכל שאין כונתו להעביר נחלה מיורש ליורש כדי להפלות ביניהם ולהטיב עם זה ולהרע לזה, אלא מסיבות עניניות סבור האב שיש טעם וצורך לתת מתנה לאחד מבניו אין בזה כל איסור וחסרון…
דאין כלל איסור אעבורי אחסנתא אלא כאשר משמעות הדברים הוא מניעת הנחלה מיורשיו, אם מחמת שנאה או מחמת כעס או משום שאינם נוהגים כשורה, הצד השוה שבהם שמגמת המנחיל למנוע נחלה מן היורשים הראויים, בזה אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל כאשר אין מגמתו לקפח ולמנוע נחלה, אלא ליתן לאחרים מטעמים המתיישבים על הלב, אין בזה כלל פגם, והוא שדיברו חכמים על עבורי אחסנתא דהיינו העברת נחלה, דכל מהות הפגם הוא שהוא מעביר נחלה מן הזכאי בה, וגם שתי העובדות שהובאו בסוגיא שם בב"ב (קל"ג ע"ב) הא דיוסף בן יועזר והא ד"מעשה באדם אחד", בשניהם מדובר במי שהיה לו בן שנהג שלא כשורה והעבירו את נחלתו לאחרים, ורק בכי האי גוונא יש איסור העברת נחלה.

הרב אשר וייס כותב שלא מצא מקור לדבריו, מלבד מה שכתוב בשו"ת שואל ונשאל (ד, חו"מ סימן ב) שהביא מספר בני יהודה למוהר"י עיאש דרק במי שמעביר נחלה מתוך איבה ושנאה או כדי שלא יירשנו ברא בישא עובר באיסור זה.

לענ"ד, ניתן לתמוך בדבריו גם מדברי הרמ"א (חו"מ רפב):

הגה: מי שצוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה (מרדכי פרק מי שמת).

נראה שדברי המרדכי הם היסוד של בעיית 'עבורי אחסנתא' – דרכו של עולם היא, שכשאדם מת, רכושו עובר ליורשיו. ואף אם אחד מהם אינו 'בן מעליא', סוף סוף, אולי זרעו יהיה כזה. לכן, אדם צריך להשתדל להימנע מ'לשחק' עם הירושה, מלבד כשיש סיבה טובה מאוד ומיידית.

אלא שבאותו שיעור, בעל פה, הרב אשר וייס אומר שגם אם לאדם יש שני בנים, והוא מעדיף לתת לאחד מהם חלק גדול יותר בירושה, משום שהוא יזדקק יותר לכסף, כגון שאח אחד עוד צריך לחתן את ילדיו, והשני לא, אין בזה משום 'עבורי אחסנתא'.

לענ"ד יש לפקפק קצת בדבריו. שכן, אם בכל פעם שיש למצווה 'סיבה טובה', אומרים שאין זה בגדר 'עבורי אחסנתא', באיזה מצב שייך האיסור? אטו בשופטני עסקינן, שמעביר את הנחלה מאחד מבניו לאחרים בלא סיבה כלל? אולי גם הרב וייס התיר רק כשהסיוע לאחד הוא בגדר 'צרכי צדקה'.

סיכום ההלכה

קשה לומר דברים מוחלטים בעניין, אבל אפשר להציע שלוש קטגוריות:

כשמדובר על  חלוקת הירושה לצרכי צדקה, פוסקים רבים התירו לעשות כן, אף שהתוצאה היא שהחלק שהולך לירושת הבנים מצטמצם. ועדיין, ראוי להשאיר חלק מסויים שיתחלק כדין ירושה שבתורה, וחלק מהפוסקים מדגישים שמדובר ב'סכום משמעותי', ולא שקל אחד, למשל.

כשמדובר על אפליה בין הבנים שנועדה 'להעניש' בן אחד על כך שהוא 'ברא בישא', זה ממש מה שחכמים לא ראו בעין יפה, ואין דעתם נוחה הימנו, מלבד מה שנכתוב עוד לקמן.

כשמדובר באפליה בין הבנים מסיבות מוצדקות, משיקולים כלכליים, נראה שנחלקו בזה הפוסקים. אם יש בזה משום צדקה, כגון שאחד הבנים נזקק ממש לכסף, והאחר לא, נראה שזה יותר מותר.

ירושת הבנות

ביחס לירושת הבנות במקום שיש בנים, הרי שבמשך הדורות מצינו תקנות רבות שבת תירש בין הבנים (ראו דוגמאות רבות בציץ אליעזר טז, נב). אצטט את דבריו של הרב דיכובסקי  ("הלכת השיתוף", תחומין כרך יח, עמ' 30 – 31):

נער הייתי ועדיין לא זקנתי. ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי, לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד, תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה.

בטעם הדבר, שלא רואים בכך משום עבורי אחסנתא, כתב מהר"ם מינץ (סימן מז):

אף על גב דאמר ליה שמואל לרב יודא שיננא לא תיהוי מעבורי אחסנתה אפילו מברא בישא לברא טבא…מכל מקום לא חשבינן העברת נחלה מהאי טעמא, כדאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מפני מה תקנו רבנן כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו… וזהו טעמא דידן דנותנים שטרי ירושות לבנות באילו מדינות, ולפי האי סברא הוי השטר במקום עישור נכסים, כדי שיקפוץ כו'.

וכיוצא בכך כתב בתשובות והנהגות (ב, תשיח):

מדין תורה הבנים יורשים ולא הבנות, אבל היום הרבה רוצים לתת ירושה לבנות כמו לבנים, ואולי הטעם מפני שמלפנים הבנים לא קיבלו כלום בעת נשואיהם רק הבנות קיבלו כעישור נכסים, ולכן בפטירת האב קיבלו הבנים דוקא, אבל כהיום שההורים נותנים בחתונת בניהם ובנותיהם כפי יכולתם רצונם הוא שלאחר פטירתם יחלקו בשוה…

ובעיקר הדין לחלק בשוה בין בנים ובנות, עיין בקצוה"ח (רפ"ב ס"ק ב') שמצדד להניח ד' זוזי בירושה כדין תורה, וכן שמעתי כמה אנשי מעשה נוהגין כן למצוה, ועיין ב"פתחי תשובה" שם (ס"ק א') שמפקפק גם בזה, אבל נראה שאם כוונתו למצוה שיהא גם לבתו כדי צרכה כמוהם היא גופא מצוה ויוצא בכך.

העברת ירושה מבן שאינו שומר תורה ומצוות

מהר"ם שי"ק (שו"ת, חו"מ מג) כותב, שמה שאמרו חכמים שלא להעביר את הירושה מבן רע לבן טוב, אם הבן הרע הוא אפיקורס, אין בזה איסור. וכך כתב גם האגרות משה (שם):

אבל המומרים לחלל שבתות בפרהסיא ועוברים על איסורי התורה ואין מחנכים את בניהם לתורה ומצות אין להסתפק בזרעא מעליא ואף שאירע לפעמים שגם ממומרים לשבת ולכל התורה נפיק בן שומר תורה ודאי הוא רק מיעוט שלא מצוי ואין לחוש לזה שלכן ודאי רשאי לא רק ליתן לצדקה אלא אף ליתן לאחרים רשאי ורוח חכמים נוחה מזה וגם זכור לטוב.

וכן כתב גם ביביע אומר (ח, חו"מ י).

אמנם, הרב אשר וייס (שם) כותב שרק כאשר מדובר במי שהשתמד, דהיינו התבולל לגמרי, יש לומר שלא סביר שיהיה לו בן מעליא, ולא בסתם מי שנהיה אפיקורס, עיין שם.