מחלוקת רבן גמליאל וחכמים

המשנה בסוף מסכת ראש השנה (לג:):

כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

על פניו, נראה שמחלוקת רבן גמליאל וחכמים היא בשאלה האם היחיד חייב להתפלל בעצמו, או שהוא יכול לצאת ידי חובה בתפילת שליח הציבור. אך מהברייתא בגמרא (שם לד:) נראה הקשר אחר למחלוקת:

תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי

מן הברייתא מתבאר, שהמחלוקת בין רבן גמליאל ובין חכמים מהותית יותר. לדעת רבן גמליאל, התפילה העיקרית היא תפילתו של שליח הציבור. היחידים מתפללים רק כדי לתת שהות ביד שליח הציבור להסדיר תפילתו. לעומת זאת, לדעת חכמים, שליח הציבור נועד רק כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו – את מי שאינו בקי.

מאידך, בסופה של הסוגיא (לה.), מובאת מימרא נוספת המתייחסת לדעת רבן גמליאל:

כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות. מאי טעמא משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא.

מכאן נראה, שרבן גמליאל מסכים גם הוא שיש תועלת בתפילת היחיד, ומטרתה של תפילת הציבור היא להוציא ידי חובה את מי שאינו מגיע לבית הכנסת. אבל מי שמגיע לבית הכנסת, צריך להתפלל בפני עצמו, וכן נראה מדברי רש"י, שעם שבשדות פטורים כיוון שאינם יכולים להגיע לבית הכנסת. אבל מי שיכול להגיע, חייב להגיע ולהתפלל בעצמו.

אלא שכאמור, מלשונה של הברייתא המתארת את מחלוקת ר"ג וחכמים נראה, שלדעת רבן גמליאל תפילת היחיד מיותרת, והיא רק כדי שיסדיר שליח הציבור את תפילתו.

קושיא זו הקשה הרמב"ן (חידושים לה. ד"ה לא פטר). הרמב"ן מעלה שני תירוצים:

והגאונים ז"ל פירשו דלא פטר ר"ג מי שלא שמע תפלת ש"צ אלא העם שבשדות דאניסי ולא מצו למיעל לבי כנישתא, אבל דעיר שלא בא לבית הכנסת לא דהא לא אניסי ומצו למיעל לבית הכנסת, אבל אותם שבאו לבית הכנסת כולן פטורין.
אבל לא נתקררה דעתי עדיין משום דהוה לן למימר בגמ' הכי פוטר היה ר"ג עם שבשדות אף על פי שלא שמעו, מדקאמרי סתם לא פטר אלא עם שבשדות משמע ולא אחרים בין דבית הכנסת בין דעיר, ואדרבה הוה ניחא לישנא קמא דקאמר פוטר היה ר"ג עם שבשדות ולומר שפוטר היה אפי' עם שבשדות דלא שמעי משליחא דצבורא, ולא מיבעיא הני דעיר דשמעי משליחא דצבורא.

ובדקתי ומצאתי בתשובת הגאונים שהם גורסין כך לא פטר ר"ג אלא עם שבבית הכנסת ושבשדות דאניסי אבל כולי עלמא לא.

על פי הגאונים, ישנו חידוש נוסף של רב יעקב בר אידי, והוא שלדעת רבן גמליאל, יש פטור גם מתפילת הציבור. רבן גמליאל פטר את העם שבשדות בלא שיתפללו בכלל – לא תפילת היחיד, ולא תפילת הציבור. מה שאין כן בבית הכנסת, שהעם נפטרים רק בשמיעת החזן. התירוץ השני של הרמב"ן הוא לתקן את הגירסה.

על כל פנים, לדעת הרמב"ן למסקנה, בוודאי שמי שנמצא בבית הכנסת יוצא ידי חובה, לדעת רבן גמליאל, בשמיעת שליח הציבור, וכן פירשו ראשונים נוספים.

 

בגמרא מבואר, שמחלוקת רבן גמליאל וחכמים אינה רק בתפילות ראש השנה, אלא בתפילות כל השנה כולה:

כי סליק רבי אבא מימי פירשה מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים והלכה מכלל דפליגי בברכות דכל השנה

ובהמשך הסוגיא:

תניא ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב.
מאי שנא הני? אילימא משום דנפישי קראי והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך אלא משום דאוושי ברכות.

נמצא, שלדעת רבן גמליאל, שליח הציבור מוציא את הציבור כולו ידי חובה לאורך כל השנה כולה. ולדעת חכמים, הוא אינו מוציא את מי שבקי, לאורך כל השנה כולה. ודעת רבי מאיר היא דעת בינים: בתפילות כל השנה ההלכה היא ששליח הציבור אינו מוציא את הבקי, אבל בראש השנה ויום הכיפורים, הוא מוציא את כולם. והטעם, שיש בתפילות אלו ברכות נוספות, והן ארוכות במיוחד, כך שיש יותר שאינם בקיאים.

עוד עולה, למסקנת הגמרא, שרבן גמליאל מודה שהיחידים מתפללים, אלא שתפילתם היא רק זמן שנועד להסדיר תפילתו של שליח הציבור, ולא התפילה שיוצאים בה ידי חובה.

נקודה נוספת בדעת רבן גמליאל היא, שלדעתו שליח הציבור מוציא את העם שבשדות ידי חובתן, אף שלא שמעו את התפילה כלל. בביאור עניין זה כתב החזון אי"ש (תפילה סימן יט אות ג):

רבן גמליאל סבירא ליה דעם שבשדות דאניסי מלבוא לבית הכנסת יוצאין בתפילת הש"ץ אע"ג דלא שמעו, ואע"ג שהן בקיאין, דלא רמו רבנן חיוב תפילה על כל יחיד, רק כל עדה חוייבים לברור מביניהם עשרה, וירד ש"צ ויתפלל בעשרה, ויפטור את כולם… מיהו, אותן דלא אניסי, אינם יוצאין בתפילת חבריהן וחייבין לבוא לבית הכנסת להסדיר התפילה ולשמוע מפי הש"צ, ואם לא באו, אינם בכלל ברכת הש"צ, כמו עם שאחורי כהנים…

ולרבנן הבקי חייב להתפלל בעצמו, ואינו יוצא בתפילת הש"צ. ולא מבעיא אם אינו בבית הכנסת אפילו על ידי אונס, מכל מקום צריך להתפלל בשדה, אלא אפילו אם שמע מש"צ לא יצא… והאינם בקיאים שבשדה יוצאין אף לרבנן…

 

משמעות המחלוקת בין רבן גמליאל וחכמים

לדעת חכמים, התפילה היא באופן בסיסי מעשה של היחיד – לדבר עם בורא עולם, ולשפוך שיח לפניו. והראיה, שמי שבקי אינו יכול לצאת ידי חובה בתפילת שליח הציבור. זאת למרות שבדרך כלל, ההלכה של שומע כעונה היא גם על מי שבקי. והסיבה היא, שכאמור, התפילה היא באופן מהותי משהו אישי, ולכן באופן עקרוני לא שייך לצאת בו ידי חובה מאדם אחר. רק לגבי מי שאינו בקי, הקלו חכמים שיוכל לצאת ידי חובה על ידי שליח הציבור, ואם הוא אנוס, בעצם פטרו אותו מלהתפלל על סמך תפילת הציבור. וכן כתב הר"ן (יא: מדפי הרי"ף ד"ה יחיד):

יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. פי' דאע"ג דקי"ל כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בברכות בירושלמי ברכת המזון וק"ש ותפלה דתניא התם כל הברכות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך.
ר' יוסי ור' יהודה בן פזי הוו יתבין ואמרי לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ולא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו.

לדעת רבן גמליאל, המצב הוא בדיוק להפך. התפילה היא באופן מהותי משהו ציבורי. באופן עקרוני, יתכן מצב שאדם יצא ידי חובת תפילה, בלי שהוא התפלל כלל, אפילו שהוא בקי שיכול להתפלל. כי המוקד של התפילה הוא ציבורי.

אם נרצה, מחלוקת זו היא המשך למחלוקת שתיארנו בדיון על מטרת התפילה (כאן) – האם באופן בסיסי תפילות כנגד אבות תקנום, והתפילה היא משהו אישי. או שתפילות כנגד קרבנות תקנום, והעמידה לפני הקב"ה היא במהותה עמידה של ציבור.

בהמשך הדברים ננסה לתת יותר משמעות לשתי צורות העמידה האלו.

אופי התפילה בראש השנה – שיטת הרמב"ן

הרי"ף (יב.) פוסק הלכה כדעת רבי מאיר, שהלכה כרבן גמליאל בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, ובשאר השנה הלכה כחכמים. וכן פסק השולחן ערוך (סימן קכד סעיף א).

מדברי הטור (סימן תקצא) נראה, שהוא הבין שבראש השנה היחידים אינם צריכים להתפלל כלל. וכן נראה מלשונו של הרמב"ם (פרק ח הלכה י). אך הרמב"ן (דרשה לראש השנה) מתאר מנהג שונה מתקופת הגאונים:

פירשו הגאונים דרבן גמליאל ורבנן בכל השנה פליגי, דלרבן גמליאל שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן לעולם, בין בקי בין שאינו בקי. ולרבנן מוציא את שאינו בקי, ואינו מוציא את הבקי… ומסקנא דהלכה כרבן גמליאל בשל ראש השנה ויום הכיפורים, דשליח ציבור מוציא את הכל ידי חובתן…
וכתב רי"ץ אבן גיאת שנהגו בשתי ישיבות ובכולא בבל, שמתפללין הציבור שבע, ושליח ציבור יורד ואומר תשע ומוציא את הכל ידי חובתן, והביא תשובות רבות לרב עמרם ורב נטרונאי שאומרין כן, ושמעולם לא נתפלל ציבור בראש השנה אלא שבע…

הרמב"ן מביא מנהג הגאונים, שהציבור מתפלל בראש השנה תפילת שבע, ואילו שליח הציבור מתפלל תפילת תשע. בביאור טבעו של המנהג מסביר הרמב"ן:

וכך היא הצעה של הלכה – דודאי רבן גמליאל ורבנן בין בראש השנה בין בכל השנה כולה פליגי, כמו שהוכחנו למעלה, ולפיכך הקשו לו, למה ציבור מתפללין כלל, לא בראש השנה ולא בכל השנה כולה, והוא השיב, שנהגו כן כדי להסדיר שליח ציבור את תפילתו, ולא שיהא הדבר קבוע עליהם חובה. ואחר כך נפסקה הלכה כרבן גמליאל בשל ראש השנה בלבד, ונמצאו פטורין מתשע ששליח ציבור פוטר מהן אפילו הבקי, וחייבן הן בשבע, כשאר ימים טובים, שהרי חובת היום חייבין בה כשאר ימים טובים… וזה נכון, ועיקר הוא.

כלומר, בתפילת מוסף של ראש השנה יש 'שני דינים'. מצד אחד, זו תפילת מוספים כמו בכל השנה, שהלכה לגביה כחכמים, שהיחיד חייב להתפלל. ומצד שני, זו תפילת מוסף של ראש השנה, שלגבי נפסקה הלכה כרבן גמליאל, שתפילת הציבור היא התפילה העיקרית.

לכן, אומר הרמב"ן, היחידים מתפללים מוסף של חג רגיל – תפילת שבע. ואילו שליח הציבור מתפלל את תפילת המוסף של ראש השנה – תפילת תשע.

 

לכאורה, דבריו של הרמב"ן לא מובנים – אם היחיד חייב בתפילה, שיתפלל, וממילא לא יצטרך לצאת ידי חובה בתפילת שליח הציבור. ואם חיוב התפילה מוטל על הציבור – יתפלל שליח הציבור, ואין טעם בתפילת היחיד. כך או אחרת, בתפילה אחת יצאו ידי חובה, ומדוע נצרכת התפילה השניה?

התשובה היא, שאכן לדעת הרמב"ן יוצא, שאכן בראש השנה מתפללים שתי תפילות מוסף . פעם אחת תפילת היחיד, ופעם שניה תפילת הציבור. כלומר, האדם נדרש לעמוד פעמים מול בוראו – פעם אחת כיחיד, ופעם שניה כחלק מציבור.

 

תפילת הציבור בכל יום – דעת הרמב"ם

כפי שכתבנו לעיל, במשך השנה כולה ההלכה היא כדעת חכמים[1].

זו לשון הרמב"ם (פרק ח):

הלכה א: תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור… הלכה ד: וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם…

הקורא את לשונו של הרמב"ם מתרשם, שתפילת הציבור מתקיימת כששליח הציבור מתפלל בקול, והשאר שומעים. שזה מה שקורה בחזרת הש"ץ. מדברי הרמב"ם נראה, שתפילת הציבור היא התפילה העיקרית. שהרי הרמב"ם כותב ש'לא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור'. אלא שבהמשך דבריו כותב הרמב"ם:

הלכה ט: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, במה דברים אמורים כשאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.

מדברי הרמב"ם כאן, בהלכה ט נראה, שהיחיד אינו רשאי לצאת ידי חובה משליח הציבור, אם הוא בקי. ובכן, כיצד יתפלל היחיד עם הציבור?

לכאורה, הפתרון לשאלה זו טמון בדברי הרמב"ם בפרק ט:

הלכה א: סדר תפלות הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש… ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל. הלכה ב: והכל עומדין מיד ומתפללים בלחש, ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם, וכל מי שיגמור תפלתו עם הציבור יפסיע שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד במקום שהגיע אליו בעת שיפסיע. הלכה ג: ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן.

פשטות דבריו של הרמב"ם היא, שלמעשה מתפללים שתי תפילות בכל פעם שמתפללים תפילת שחרית או מנחה – תפילה אחת, בלחש, שהיא תפילת היחיד, ולאחריה חזרת הש"ץ, שהיא תפילת הציבור. וגם מי שיצא ידי חובת התפילה בתפילת היחיד, חייב להיות שותף בתפילת הציבור.

על פי הבנה זו בדברי הרמב"ם, צריך לומר שגם לדעת חכמים, שיוצאים ידי חובה בתפילת היחיד, עדיין ישנו חיוב לחזור ולהתפלל שוב, בציבור. אלא שהבנה זו קשה, משום שאם כן, למה אמרו חכמים שהסיבה ששליח ציבור יורד לפני התיבה היא כדי להוציא את שאינו בקי? היו יכולים לומר ששליח הציבור יורד כדי לקיים את עניין תפילה בציבור?

עוד קשה, שהרי בפרק ח פסק הרמב"ם (הלכה ד), שתפילת הציבור אפשרית רק כאשר רוב הציבור לא התפללו עדיין. אם כן, חזרת הש"ץ אינה תפילת הציבור.

עוד יש לציין, שהרמב"ם הבין את מחלוקת רבן גמליאל וחכמים בצורה שונה מהרמב"ן. זו לשונו בפרק ח הלכה י:

הלכה י: במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ מראש השנה ויוה"כ של שנת היובל, אבל בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא מי שאינו יודע מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור, לפיכך אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציאו ידי חובתו הרשות בידו.

כלומר, לפי הרמב"ם גם בראש השנה ויום הכיפורים, שבהם הלכה כרבן גמליאל, היחיד אינו חייב לצאת ידי חובה בתפילת הציבור, אלא רק רשאי. כלומר, הרמב"ם פסק כדעת רבי מאיר, ולדעתו, רבי מאיר סובר באופן עקרוני כדעת חכמים, שהתפילה העיקרית היא תפילת היחיד, ורק בראש השנה איפשרו גם ליחיד לצאת ידי חובה על ידי שליח הציבור.

 

לענ"ד יש לבאר דברי הרמב"ם באופן הבא:

לדעת הרמב"ם, תפילת הציבור ותפילת היחיד מתנהלות באופן שונה. תפילת היחיד היא תפילה אישית. אי אפשר לצאת בה ידי חובה מדין שומע כעונה, שהרי עיקרה הוא רחמים, ואדם צריך לבקש רחמים על עצמו, כדברי הירושלמי שצוטטו לעיל ע"י הר"ן.

בכיוון ההפוך, תפילת הציבור היא לא תפילה של כמה יחידים יחד. היא מתאפיינת בניתוק הפן האישי של התפילה. לכן, תפילת הציבור חייבת להיות באופן שהיחיד שומע את התפילה משליח הציבור.

מה שיש להקשות, שאם כן, מה תורף קושיית רבן גמליאל על חכמים "מדוע שליח ציבור מתפלל" היא, שאם כבר יצאו היחידים ידי חובת תפילתם בתפילת היחיד, הרי כבר הסתיימה התפילה, ואם כן בשביל מה מתקיימת תפילת הציבור, והרי זה בעצם בכלל מה שכתב הרמב"ם שאי אפשר לקיים את תפילת הציבור אם רוב הציבור כבר התפללו.

התשובה של חכמים היא, שכיוון שכבר תיקנו משום מי שאינם בקיאים, ממילא נמצא שתיקנו שתי תפילות, תפילת היחיד ולאחריה תפילת הציבור.

 

נמצא, שלפי הרמב"ן ישנן שתי תפילות נפרדות – תפילת היחיד ותפילת הציבור. במשך השנה הלכה כחכמים, שמתפללים רק את תפילת היחיד, ובראש השנה מתפללים גם תפילת הציבור, כיוון שהלכה כרבן גמליאל[2].

על פי דרכנו, לדעת הרמב"ם גם חכמים מודים שישנן שתי תפילות נפרדות – תפילת היחיד ותפילת הציבור. תפילת היחיד מתקיימת תמיד. תפילת הציבור מתקיימת רק בגלל מי שאינם בקיאים, אך למעשה היא תקנה עצמאית, שמתקיימת גם כשכולם בקיאים[3].

תפילת הציבור – דעת הטור והשולחן ערוך

הטור (אורח חיים תקצא) כותב:

ואסיקנא הלכה כרבן גמליאל דאמר בראש השנה ויום הכיפורים שליח ציבור מוציא לכל מי שהוא בבית הכנסת ושמעו ממנו התפלה מראש ועד סוף אפילו אם הוא בקי ויודע להתפלל ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית הכנסת כגון עם שבשדות וזקן וחולה הוא פוטרו אפילו לא בא לבית הכנסת.
מכל מקום, מוטב שיתפללו יחידים. כי מי שירצה לצאת בתפלת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה.

מהפיסקה השניה בטור עולה, שהוא הבין שבעצם היחיד יכול להסתפק בתפילת היחיד, ודיו. מסיבה זו כותב הטור בהמשך, שהרא"ש התנגד למנהג הגאונים של תפילת היחיד:

ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות.

כך פסק גם השולחן ערוך (שם סעיף א).

אם כן, בפשטות אין לתפילת הציבור מעמד מיוחד אצל הטור. אלא שבסעיף הבא, נראה שגם בתפילת הציבור יש משהו מיוחד.

אמירת חזרת הש"ץ כשכולם בקיאים – הפסיקה למעשה

כיום אומרים חזרת הש"ץ גם כאשר כולם בקיאים. מדוע?

הרמב"ם (שו"ת סימן רכא) כותב, שכיוון שכבר תוקנה תקנת חכמים, שוב היא אינה מתבטלת, גם כאשר בטל טעמה. כך כותב גם האבודרהם (הובא בב"י סימן קכד סעיף ג), וכן פסק השולחן ערוך (סימן קכד סעיף ג).

הרמ"ע מפאנו (שו"ת סימן קב) כתב נימוק אחר:

…אנו מחזיקים עצמנו בקיאים להתחייב בתפלה שלא יהא ש"צ מוציא אותנו וראוי שנספק בעצמנו בבלתי בקיאים שאם לא כיוננו כל הצורך נכוין לצאת בשעה שש"צ יורד…

כלומר, אדם צריך לחשוש שמא לא התכוון כל צרכו בתפילה, ואולי לא יצא ידי חובה, ולכן מן הראוי להקשיב לש"ץ כדי לנסות שוב לצאת ידי חובה.

נימוק שלישי עולה מדברי הטור (סימן קכד):

ולאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו.

הב"ח (שם) לומד מדברי הטור, שעיקר מטרת חזרת הש"ץ היא לצורך אמירת הקדושה.

[1] אמנם, הב"ח (אורח חיים ריש סימן תקצא) כותב שלדעת בה"ג הלכה כרבן גמליאל כל השנה כולה, אבל דבריו צריכים עיון. עיין גם בחזון אי"ש (הלכות תפילה סימן יט אות ד) מה שהקשה על דבריו.

[2] לדרכו של הרמב"ן יש שריד גם להלכה למעשה בימינו, שהרי אנו תוקעים את התקיעות בראש השנה בתפילה בציבור ולא בתפילה בלחש, כיוון שהתפילה בציבור היא עיקר התפילה.

[3] לעיל הקשינו, ממה שכתב הרמב"ם שתפילת הציבור מתקיימת רק כשהרוב לא התפללו. אלא שעל כך יש לשאול, שהרי הרמב"ם בתשובה (שו"ת סימן רכא) כתב שגם אם אין בקי בבית הכנסת מתפללים חזרת הש"ץ, כיון שכך היתה התקנה. נמצא שחזרת הש"ץ מתפללים גם אם כולם התפללו כבר.

ניתן לענות על כך בשתי דרכים:

אפשרות אחת היא, שמה שכתב הרמב"ם (פרק ח הלכה ד) שתפילת הציבור היא רק כשעדיין לא התפללו, זה במקרה שהציבור הוא לא בקי. אלא שעל כך קשה, מדוע לא ציין הרמב"ם זאת באותה הלכה.

אפשרות שניה היא, שמה שכתב הרמב"ם שם הוא לגבי מי שלא התפללו תפילת הציבור ולא שמעו קדושה (וכן כתב היד יעבץ על הלכה ד שם). אלא שגם פירוש זה דחוק במקצת, מדוע לא כתב כן הרמב"ם בפירוש.

לענ"ד, ניתן להסביר בדרך המשלבת בין שני ההסברים דלעיל:

במהותה, תפילת הציבור היתה יכולה להתקיים גם בלי תפילת יחיד שלפניה. במקרה כזה, צריך שרוב הציבור לא יתפלל עדיין כלל.

למעשה, בגלל ששליח הציבור לא מוציא את הבקי, אין מקום לתפילת ציבור שכזו. תפילת הציבור שנשארה, היא רק זו שנועדה להוציא את שאינם בקיאים, אלא שלמעשה היא תוקנה גם עבור הבקיאים, ולכן מתפללים אותה גם אם כולם בקיאים. לפי התקנה הזו, תפילת הציבור מתאימה גם עבור מי שהתפלל תפילת יחיד, ובלבד שלא התפלל עדיין תפילת הציבור, וכדברי היד יעבץ שהובאו לעיל.