בחלק הקודם של המאמר עסקנו באדם שנוקם או נוטר מתוך כעס גרידא על חברו. אולם, פעמים רבות, השיקול שמניע אדם לנקום ולנטור אינו רגש כעס ונקמה, אלא דברים אחרים: חינוך, ענישה, ועוד. מה הדין במצבים אלו?
חשיבות הכוונה באיסור נקמה ונטירה
הרבה מהראשונים והאחרונים שעסקו באיסור נקמה שאלו, מדוע הראשון, שלא הסכים להשאיל כלי לחברו, לא עובר על לא תטור. כך למשל כותב הראב"ד על תורת כהנים:
יש שמתמיהים בדבר – הראשון שלא השאילו, והיה תחילה לקלקל אינו עובר בכלום – והשני עובר עליו בלאו?
ואין כאן דבר תימה, שהראשון שלא השאילו, לא משום נקימה ולא משום שנאה עשה, שהרי אוהב לו מתמול שלשום, אלא שחשש להספד החפץ שלו, שמא יפגם, או שמא יפשע בו ויאבד, או שמא תפסד החפץ, לכך הוא מנעו ממנו, ולא משום נקימה.
לאור דברי הראב"ד מסתבר, שגם אם השני אינו מסכים להשאיל לראשון מחמת שאינו רוצה להשאיל את הכלי מחשש שמא ישבר, אין בכך בעיה, וכן כתב המהרש"ג (שו"ת, סימן נג, ד"ה הנה מבואר) ועוד אחרונים.
יתר מכך כתב בחלקת יואב (החדש, כרך ב, עמ' קמח):
נראה לעניות דעתי, דווקא באינו מצפה לתשלום גמור עוד ממנו, רק שאינו רוצה להשאילו כעת, בדרך נקמה מכבר, זה אסרה התורה. אבל מי שאינו רוצה להשאיל למי שאינו משאילו, ודאי דשרי. כי שאלה למי שמשאילו לו מקרי רק שכירות, כיוון שמצפה ממנו לטובת הנאה. ואף דבדין אונסין נדון כשואל, אבל לגבי זה ודאי לא מקרי נקמה, במה שאינו רוצה להשאיל, דלא מצפה לתשלום גמול, ולא חייבה התורה להשאיל בחינם.
מה שעומד בבסיס דבריו של החלקת יואב הוא, שאדם אינו חייב סתם כך להשאיל לחברו דברים או לעשות עמו חסדים אחרים (באופן שאין מצוות צדקה וכדומה). ולכן, אם אדם אינו רוצה להשאיל למי שאינו חבר מספיק שלו בגלל שאינו משאיל לו גם כן, אין בכך משום נקמה. נקמה היא עניין שראובן מרגיש שהוא מעניש את שמעון על כך ששמעון לא עשה עמו טובה. אבל כשאין אלמנט של הענשה, אלא סתם שינוי ביחס, כשהידידות נפסקת, מסתבר שאין בזה משום נקמה[1].
מכאן רואים, שגם המושג של נטירה בלב, דורש איזשהו סוג של כעס וקפידא שיש לאדם על חברו מחמת שלא השאילו או לא עשה עמו טובה אחרת, ובשל כך הוא מבקש לנקום בו. וכפי שכתבנו לעיל בשם הרב קרומביין.
עם זאת, יש לשים לב, שכל ההיתרים שהזכרנו כאן מתייחסים למצב שבו אדם בוחר שלא לעשות טובה לאדם אחר, כיוון שממילא אינו חייב לעשות את הטובה. אבל מי שמבקש מחברו טובה שהוא חייב לעזור לו בה מחמת הלכות צדקה או הלוואה, או מחובות של גמילות חסדים, ואינו עושה זאת משום שהוא נוטר לו טינה, נראה ברור שזה שייך לאיסור נקמה ונטירה.
ענישה על פי דין
הרמב"ן (על התורה ויקרא יט, יח) כותב:
וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך.
כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בבית דין, וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו. והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל.
וכל שכן בענין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה.
הרמב"ן שואל, מדוע אין איסור לתבוע את המזיק או הגזלן בבית דין – האם זו לא נקמה?
תשובת הרמב"ן איננה ברורה עד הסוף. היה מקום לומר, שבפשטות ,כשאדם תובע מחברו לתקן את המצב למה שהיה קודם שהזיק, אין זו נקמה. נקמה נועדה להעניש את הפוגע, לא להחזרת המצב לקדמותו. אולם, לא ברור אם זה מה שאומר הרמב"ן עצמו. בלשונו של הרלב"ג (על אתר) נראה עוד יותר שהוא הבין, שיש היתר מיוחד לנקום בבית דין:
ואולם בנזקי הממון והחבלות לא הזהירה שלא יקום ולא יטור, אבל התבאר במה שעבר, שכבר יקח נקמתו ממנו על יד בית דין. וכל שכן שלא הוזהר מהנטירה…
בין שתי האפשרויות שהצגנו בהבנת הדין יש קצת נפקא מינה – מה יהיה הדין, במצב שבו הכוונה של הנפגע אינה להחזיר את המצב לקדמותו, אלא להינקם מהתובע.
לא מצאתי מי שדן בשאלה זו בפירוש, אבל מאידך, לא מצאנו חילוק, כשאדם תובע משהו שמגיע לו על פי דין, אם המניע הוא למלא חסרונו, או כדי להעניש את השואל.
מכאן יש לדון, שרק בבית דין, ובאופן שיש זכות על פי ההלכה, ניתן להעניש אדם אחר. והוא הדין, שלרב מותר להעניש את תלמידו ולאב את בנו. אבל לשאר אנשים, מסתבר שאין היתר להעניש אדם אחר, במקום שבו שייך איסור לא תקום ולא תטור, ועונש זה, יכנס בכלל לאו זה.
*****************
[1] וכן כתב בספר על הלכות נקמה ונטירה שהזכרנו בחלק הקודם של המאמר בהערה 1, בעמ' 226 – 228, ראה שם עוד דוגמאות לעניין.