דין חינוך לאבלות באופן כללי
לכאורה, חינוך קטנים לאבלות החורבן זהה למצוות חינוך הכללית.
אלא שהברייתא במסכת מועד קטן (יד:) אומרת:
מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.
וכתב הטור (יו"ד שמ) בשם הרי"ץ גיאת:
קטן שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד כתב הרי"ץ גיאת ואם הגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות
כלומר, לדעת הרי"ץ גיאת אמורים בקטן שאינו חייב בקריעה מצד עצמו, או אולי כשהוא עוד לא הגיע לגיל חינוך, אבל אם הגיע לגיל חינוך חייב בקריעה.
ובסימן שצו כתב הטור בשם הרא"ש (פסקי הרא"ש מועד קטן פרק ג סימן צו):
מי שמת אביו או אמו והיה קטן באותה שעה והגדיל קודם שעברו עליו ל' יום כתב הר"מ מרוטנבורק שצריך להתאבל משיגדיל ואינו מונה מיום קבורה אלא ז' ושלשים מונה הכל משיגדיל ואם עברו עליו ל' יום קודם שהגדיל בטל ממנו גזירת ז' ושלשים ומשלים י"ב חדש מיום קבורה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון שהיה קטן בשעת קבורה אפילו הגדיל תוך ל' או אפילו תוך ז' בטל ממנו כל דין אבילות.
המהר"ם והרא"ש נחלקו, האם מי שהיה קטן בזמן הקבורה והגדיל לאחר מכן, צריך למנות שבעה ושלושים, אבל כולם מודים, שהוא אינו צריך להתאבל כל זמן שהוא קטן, למרות שברור שהגיע כבר לגיל חינוך (שהרי הוא הגדיל בתוך שבעה או שלושים). מדוע כאן מסכימים שאין חינוך לאבלות, ולעיל העתיקו הפוסקים את דברי רי"ץ גיאת, שיש חינוך לקריעה?
הב"ח (יו"ד סוף סימן שפד) כותב, שמה שאין נוהגים אבלות לקטן, היינו רק שאין אוסרים עליו ללמוד תורה, כי בזה חובת חינוך פוגעת במצווה אחרת, של לימוד תורה. אבל בשאר דברי אבלות, יש מקום לומר שקטן חייב בהם מדין חינוך. וכך נראית דעת הט"ז (סימן שמ, סקט"ו), והדגול מרבבה (על הט"ז שם).
אמנם, למעשה הב"ח שם כותב שאין נוהגים שום דיני אבלות בקטן וכך נראית דעת הש"ך (סימן שמ, נקודות כסף על הט"ז שם), שכתב שרק ביחס לחיוב קריעה כתב הרי"ץ גיאת שיש לעשות כן לקטן מדין חינוך, אבל לא בשאר דיני אבלות.
בחכמת אדם (שער השמחה כלל קנב אות יז) מסיק כדעת הש"ך, שאין לנהוג כלל אבלות בקטן מנימוק נוסף:
ועוד נראה לי דעל כרחך אין בו מצות חינוך שהרי אפילו ביום הכפורים מותרין בכל חוץ מן נעילת הסנדל ובתשעה באב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפילו בנעילת הסנדל וצריך לומר דכיון דהוא דבר שיש בו משום צער לא גזרינן בתינוק אלא דביום הכפורים כיון דלרוב פוסקים נעילת הסנדל מדאורייתא החמירו בו ואם כן על כל פנים בודאי מותר ברחיצה ולא עדיף מתשעה באב דמותר גם בנעילת הסנדל ואם כן לא שייך אלא שלא ילמוד ובזה בודאי לא שייך חינוך לבטל מלימודו אף על גב דבתשעה באב אסור היינו יום אחד ולכן נראה לי כדעת הש"ך בנקודות הכסף.
כלומר, כיוון שרוב ענייני האבלות כרוכים בצער מסויים, לא גזרו זאת בקטנים.
סברא נוספת שראיתי שכתבו בשם שערי דעה לפטור קטן מאבלות מדין חינוך, היא, שהטעם שחייבי לחנך קטן, הוא משום שיצטרך לעשות זאת כשיגדיל, ואבלות, לא ברור שיתחייב באבלות כשיגדיל, וכעין סברא זו כתב גם באגרות משה (יורה דעה א רכד).
וכן כתבו למעשה באגרות משה (שם), בילקוט יוסף (אבלות סימן יד סעיף ט), ובפני ברוך (כה, ה), שאין חינוך לאבלות בקטן.
חינוך לאבלות החורבן
בשולחן ערוך (או"ח תקנ"א, יד) כתב:
אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.
המגן אברהם (שם סקל"ח) הבין, שהאיסור לגדולים לספר את הקטנים הוא משום חיוב אבלות של הקטנים, ולכן הקשה, מדוע אוסר השו"ע לספר את הקטנים, הלא בהלכות אבלות פסק שאין חיוב חינוך לאבלות. תשובתו של המגן אברהם היא, שזה דווקא באבלות דיחיד, אבל אבלות דרבים נוהגת גם בקטן.
בספר גבורת ארי לבעל השאגת אריה (תענית ל.) כתב:
ולי נראה דודאי אין אבילות תשעה באב נוהג כלל בקטן כמו שאינו נוהג בו אבילות קרוביו…
והא דתנוקות של בית רבן בטילין בו לא משום לתא דידהו אלא משום לתא דהרב שהוא חייב בו באבילות דתשעה באב שהוא אבילות דכל ישראל.
וכן הא דאסור לכבס בגדי קטנים שחל תשעה באב מדבטלי קצרי דבי רב לאו משום לתא דאבילות הקטנים אלא משום לתא דמכבס דמסתמא הוא גדול ואם עוסק בכיבוס נראה כמסיח דעתו ואינו חושש להתאבל על ירושלים, דזה עיקר טעם איסור כיבוס בשבוע של תשעה באב…
כלומר, לדעתו אין חיוב חינוך לאבלות החורבן, כשם שאין חיוב חינוך לאבלות באופן כללי. ומה שכתב השו"ע שאסור לגדולים לכבס את בגדי הקטנים, הוא משום האיסור לכבס באופן כללי, שאסור משום שמסיח את הדעת מהאבלות. כלומר, האיסור הוא איסור של הגדולים, ולא של הקטנים.
לכאורה, יש מקום להביא ראיה לדברי הגבורת ארי מהרמ"א (תקנא, י) שכתב על מה שנוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש:
הגה: ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה, אלא נותנים לתינוק; ובמקום דליכא תינוק, מותר בעצמו לשתות הבדלה.
ולמה לא אסר בתינוק, אם הגיע לגיל חינוך?
אמנם, במגן אברהם (שם סקל"א) כתב, שהיות שמדובר באיסור שהוא רק ממנהג, שהרי מה שאסרו חכמים הוא רק אכילת בשר ושתיית יין בערב תשעה באב, יש לומר, שבתינוק לא נהגו להחמיר. ועם זאת, גם המגן אברהם מסיק שיש להחמיר, אם התינוק כבר "יודע להתאבל על ירושלים".
במשנ"ב (סק"ע וסקפ"א) פסק כדעת המגן אברהם, שיש חיוב חינוך לקטנים באבלות[1], וגם באגרות משה (שם) דחה את הגבורת ארי. וגם בערוך השולחן (סעיף לא, נקט כדעת המג"א, שראוי לחנך קטנים לאבלות)[2].
**********************************
[1] המשנ"ב מחמיר עוד יותר מאשר המגן אברהם. שלמגן אברהם, נראה שאין בכלל איסור שתיית יין ואכילת בשר בשעת הימים לקטן, ואילו המשנ"ב (סק"ע) כותב שההיתר הוא רק משום שזה צורך מצווה.
[2] ולעומת זאת, הרב רבינוביץ' (שיח נחום לב). נקט כדעת הגבורת ארי.