מצרים או ארץ ישראל? איפה לגור?
מיד לפני פרשה שניה של שמע, התורה אומרת:
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-הֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
ישנה הנגדה ברורה. במצרים, יש נילוס. אין בעיית מים. רק חופרים תעלה, ויש מים כל השנה. בארץ, לעומת זאת בארץ, תלויים בגשם. והגשם, תלוי בקב"ה.
איזה איפה כדאי יותר לגור? האם הפסוקים האלו בתורה הם פרסומת לארץ ישראל?
הכוזרי, ואחריו הרמב"ן ועוד רבים, רואים בפסוקים אלו ביטוי של שבח של ארץ ישראל:
אבל הוא אומר ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לא-הים מנהיג אתכם… ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת, והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה ורעבונה וטובתה ורעתה בענין א-הי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי זולתכם, כי תראו עם שכינתי שתהיה בתוככם מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם שלא יעברו עתיהם הצריך להם… כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל (-אלא) הרצוני… (כוזרי א, קט).
אבל בפשוטי המקראות, נראה שהפסוקים האלו לא באים לתאר את מעלת הארץ, אלא לשמש כאזהרה – הקב"ה הביאנו לכאן על דעת שנקיים את התורה. לא נקיים, הקב"ה יעניש אותנו, ויוציא אותנו מן הארץ.
כי השאלה אם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם של גמול, של שכר ועונש בעולם הזה, די פתוחה. אם להשתמש בדברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי, רובנו מעדיפים ללכת לרופא כשאנחנו חולים, ולקבל תרופה, מאשר להתפלל ולחזור בתשובה. רובנו מעדיפים שיש מים מותפלים, ולא שחיים בפאניקה בשנות בצורת. אנחנו רוצים שהקב"ה יעריך את מעשינו, אבל שהשכר, אם בכלל, יהיה בעולם הבא, ולא בעולם הזה.
עסקתי בכך בעבר בכל מיני הקשרים, והמחשבה הבסיסית שלי היתה, שזה קשור לשאלה, איך אנחנו מבינים ורוצים את הקשר שלנו עם הקב"ה. האם אנחנו רוצים להרגיש שהקב"ה הולך איתנו יד ביד, ומשגיח עלינו מקרוב, ואז כמובן, יש שכר ועונש בעולם הזה, או שאנחנו מעדיפים להאמין בא-ל עליון, רחוק לאינסוף, שאין לו "לא מקום ולא מדה, לא עליה ולא ירידה… ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם לא שינה ולא הקיצה ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה…", משהו שהוא כ"כ שונה מאיתנו, שאין ברירה אלא לסגוד לו, אבל הוא רחוק מאיתנו.
אבל לאחרונה, התחלתי לחשוב על כך גם בכיוון אחר. אולי פשוט, אנחנו לא רוצים שכר ועונש בעולם הזה, כי אנחנו רוצים לעשות את האמת מפני שהיא אמת, ולא בגלל שכר ועונש. רוצים לעשות את הדבר הנכון כי הוא נכון, וחשבונות של 'מה יצא לי מזה', מקטינים את משמעות הבחירה. לא רוצים לחזור בתשובה בגלל שהחיים קשים, ולא רוצים לחשוב שעונש מהקב"ה בא בגלל מעשה מסויים (תחשבו למשל, כמה מאיתנו עוסקים בשאלה, האם הקורונה היא עונש מהקב"ה, ועל מה).
אין לדבר התורה הזה מסקנה. לא באתי להכריע בשאלה של מצרים או ארץ ישראל, אלא רק להעיר ולהאיר פן נוסף, אולי, של הדילמה שמאחוריה.