הדיון העיקרי בנוגע לאיסור חדש קשור לשאלת תקפו של האיסור בחו"ל.
למרות שבתיאורים מזמן המשנה נראה שהיה אפשר לקצור את התבואה עוד לפני הפסח, הרי שמרבית התבואה בארץ ישראל נקצרת אחרי הפסח (ולא לחינם, שבועות הוא חג הקציר, ולא פסח).
אבל בחו"ל ישנם מקומות רבים שבהם ישנה 'חיטת קיץ', שנקצרת סמוך לתחילת החורף. כך למשל, כשערכתי בירור לאחרונה, באירופה רוב החיטה גדלה בקיץ (אם כי, חלק מהגידולים נזרעים מוקדם מספיק, כך שהם מושרשים לפני הפסח, ואין איתם בעיה), ובארה"ב, שעורים ושבולת שועל נזרעות בקיץ, וגם רוב החיטה המשמשת למאפים[1].
מסיבה זו, נושא זה עלה לדיון עוד לפני מאות שנים, וננסה לסקור את עיקרי הדברים:
איסור חדש בחו"ל
המשנה בקידושין (לו:) אומרת:
כל מצוה שהיא תלויה בארץ – אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ – נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר: אף החדש.
בגמרא מבואר, שרבי אליעזר מחמיר, וסובר שגם חדש נוהג בחוץ לארץ.
הראשונים מציינים, שהמשנה במסכת ערלה (ג, ט) סתמה כדעתו של רבי אליעזר, שהחדש אסור בכל מקום, ולכן פסקו כמותו[2]. חריג יחיד מהראשונים שלא פסק כרבי אליעזר, הוא רבנו ברוך (שתשובתו הובאה במלואה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג לבוב, קצט[3]), שכתב שאיסור חדש בחו"ל הוא רק מדרבנן, ורק במקומות הסמוכים לארץ ישראל (בדומה לדין של תרומות ומעשרות).
אמנם, יש ראשונים שנקטו שחדש אסור בחו"ל בכל מקום, אלא שאיסורו הוא רק מדרבנן. כך כתב האור זרוע והמהרי"ל ועוד.
איסור חדש בעציץ שאינו נקוב
המסקנה הנובעת מכך היא, שבעצם איסור 'חדש' הוא לא מצווה התלויה בארץ. מכאן נובע הדיון, האם בעציץ שאינו נקוב, איסור חדש יהיה רק מדרבנן. לא נכנסתי לנושא זה באריכות, ואפנה כאן רק למאמר של מכון התורה והארץ, ששם יש הפניות לדיון בנושא.
איסור חדש בפירות של גויים
כיוון שאיסור חדש אינו מצווה התלויה בארץ, יש סברא לומר, שהוא ינהג גם בפירות של גויים. התוספות (קידושין לו: ד"ה כל מצווה) מביאים לכך ראיה מהירושלמי.(על המשנה בקידושין):
רבי יונה בעא: ולמה לא תנינן אף החלה?
אמר ליה רבי יוסי, לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בגוים.
וחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת בגוים. מה טעמא? ראשית עריסותיכם ולא של גוים.
בפשטות, המסקנה מדברי הירושלמי היא, שהמשנה מונה איסורים הנוהגים בין ביהודים ובין בגויים. ועל כן, גם לדעת רבי אליעזר הסובר שחדש אסור בכל מקום, יהיה אסור גם בפירות של גויים.
כאמור, מכח ראיה זו מסיקים התוספות, שאיסור חדש נוהג גם בשל גויים, וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ב סימן א) והטור (יו"ד רצג).
הב"ח (יו"ד רצג אות א) טוען בנחרצות, שהמנהג הרווח בחו"ל הוא שלא לחשוש לאיסור חדש. גם מדברי הרא"ש נראה שהמנהג היה להקל, ולקמן עוד נבאר כיצד מסביר הרא"ש את המנהג. אבל הב"ח משתדל להראות, ששיש ראשונים שפשוט לא חשבו שחדש אסור בחו"ל, לכל הפחות כשגדל ביד גויים[4].
הב"ח דוחה את ראיית התוספות מהירושלמי, ומשתדל להוכיח בדרכו שלו, שאיסור חדש אינו נוהג בתבואה שגדלה אצל גויים (לסקירה קצרה של ההוכחות, ראו בהערה[5]).
ספקות
כאמור, למרות שרוב הראשונים נקטו בפירוש שאיסור חדש נוהג בחו"ל, וגם בתבואה שגדלה ביד גויים, היה ברור שקונים תבואה ושיכר, למרות שאין ידיעה אם מדובר בתבואה חדשה או לא. התוספות (קידושין בתחילת דף לז.) כותבים:
ומספק, אין לאסור כל השעורים, כיוון דרוב השעורים נזרעו קודם ט"ז בניסן.
הרא"ש (בתשובה, כלל ב סימן א) נדרש לשאלה זו, בשנה שבה הזריעה החלה מאוחר:
ועתה לפני הפסח נתתי את לבי יען שענוי שלהם היה בפרוס הפסח וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים דרשו מעובדי אדמה אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר מותר ואם לאו אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש שענוי שלהם היה בפרוס הפסח שרבותי נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור, ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש.
הרא"ש עצמו סובר שאין להתיר אם רוב התבואה נזרעה אחר הפסח. ובכל זאת הוא לא הורה לציבור כך, לכל הפחות משום 'מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים'. לאחר מכן, הוא ממשיך ונותן טעם נוסף להיתר:
ומצאתי כתוב בשם הר"ם ז"ל מה שאנו שותין שכר יש אומרים משום ספק ספיקא ספק חדש ספק ישן ואם תמצי לומר חדש שמא השריש קודם העומר[6].
נמצא, שלדעת הרא"ש ניתן להקל רק כשיש רוב תבואה שנזרעת אחר הפסח, או בצירוף הספק, שאולי התבואה מן השנה שעברה. אבל בספק אחד, יש להחמיר, שהרי הוא סבור, שחדש אסור בחו"ל מהתורה. אבל לדעת הראשונים שנקטו שאיסור חדש בחו"ל רק מדרבנן, נמצא שניתן להסתמך על הספק שאולי מדובר בתבואה מן השנה שעברה.
פסיקת ההלכה
מאמר זה אינו עוסק בפסיקת הלכה למעשה, ולכן אסתפק בסקירה קצרה.
השולחן ערוך (יו"ד רצג, ב) כתב כדעת רוב הראשונים, שחדש אסור גם בחו"ל, וגם בשל גויים. הרמ"א שם מביא את דברי הרא"ש להקל רק כשיש ספק ספקא.
כאמור לעיל, הב"ח נקט להקל, וגם בט"ז כתב שבשעת הדחק יש להקל. המגן אברהם (או"ח תפט סקי"ז) כותב שהמנהג הרווח הוא להקל, על סמך הדעות שסוברות שחדש בחו"ל מדרבנן, וניתן להקל גם בספק אחד, וכן כתב גם בערוך השולחן (רצג, סעיף ו). אבל הגר"א כתב להחמיר, וכן נקטו אחרונים רבים.
למעשה, הOU אינו חושש לאיסור חדש, אבל הרבה כשרויות אחרות בארץ ובעולם מקפידות על איסור חדש.
*************************
[1] גם בארץ בפועל, רוב החיטה היא חיטת חו"ל, כשרובה מגיע מארה"ב. כך שהבעיות שנוגעות לאיסור חדש בתבואה מארה"ב רלוונטיות גם אלינו, תושבי הארץ.
[2] וראיה נוספת מהגמרא במנחות (סח:) דנים האמוראים אם לאסור את החדש בחו"ל מספק עד יום יז, ונחלקו אם חדש בחו"ל אסור מהתורה או מדרבנן.
[3] והיא התשובה הנזכרת בקצרה בשו"ת הרא"ש (כלל ב סימן א), שהובאה בבית יוסף.
[4] הב"ח טוען שכך היא דעת הרמב"ם. בהלכות מעשר שני (פרק י הלכה ט) כתב הרמב"ם לגבי ערלה:
אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, זה שנטעו עכו"ם עד שלא באו אבותינו לארץ פטור, אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו גויים חייב שנאמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם משעת ביאה.
הרי שביחס לערלה כתב הרמב"ם בפירוש שהיא נוהגת גם בשל גויים. לעומת זאת, ביחס לחדש כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות י, ב):
כל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
ולא ציין, שגם ביד גויים החדש אסור. כאמור, לדעת הב"ח, המסקנה מכאן היא שהרמב"ם הבין שחדש ביד גויים, מותר. מאידך, יש לציין, שהרמב"ם גם לא כתב בפירוש שמה שביד גויים מותר. ובשאגת אריה (דיני חדש סימן ג) כתב, שהרמב"ם פשוט לא קבע מסמרות בהלכה שאינה מפורשת בתלמוד, כדרכו, ולכן לא עסק בשאלה זו.
למעשה, אין ממש ראשונים שכותבים שאין איסור חדש בתבואה שגדלה ביד גויים. הב"ח מצטט מהרי"ל, אור זרוע ומהרש"ל בשם רבנו אביגדור, שכתבו שחדש אסור בחו"ל מדרבנן, וניתן להקל בספקות, ויתכן שמדובר בתבואה מהשנה שעברה, אבל לא ראיתי כ"כ מי שאומר שאין חדש בחו"ל, אפילו בתבואת גויים, מלבד רבנו ברוך שהוזכר לעיל.
[5] על ראיית התוספות מהירושלמי הוא אומר, שהירושלמי שואל אליבא דתנא קמא – למה תנא קמא לא ציין שגם חלה נוהגת בחו"ל. ועל כך עונה הירושלמי, שתנא קמא לא מנה אלא איסורים הנוהגים גם בגויים. אבל רבי אליעזר שהוסיף את החדש, יתכן שהוסיף איסור שנוהג רק בארץ.
כמו כן, יש הב"ח מבקש להוכיח שאיסור חדש אינו נוהג בשל גויים, מסוגיה במסכת ראש השנה (יג.):
בעו מיניה חברייא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו?
אם תאמר דעייל ביד נכרי – קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי.
ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו!
לא סלקא דעתך, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח – אכול, מעיקרא – לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי.
מהיכן הקריבו?
אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי.
בפסוקים מבואר, שבני ישראל התחילו לאכול מתבואת ארץ ישראל, רק לאחר יום טוב הראשון של פסח, כשנכנסו לארץ. הגמרא טוענת, שברור שהם אכלו את הפסח רק לאחר הקרבת העומר, וכיוון שאת התבואה לעומר זרעו הגויים שהיו אז בארץ, רואים שאפשר להשתמש בתבואה שגידלו גויים, אם היא הביאה שליש (-הגיעה לשליש גידולה) ביד ישראל.
השאלה היא, כיצד מוכיחה הגמרא שבני ישראל הקריבו את העומר לפני שאכלו. מלשון הגמרא נראה, שההוכחה היא מכך שבני ישראל חיכו עד יום טז, כדי להקריב את העומר. הב"ח שואל – למה הגמרא לא אמרה שהם חיכו ליום טז, כדי שיוכלו לאכול, כי התבואה של הגויים היתה אסורה באיסור חדש? מכאן מוכיח הב"ח, שבני ישראל היו יכולים לאכול את התבואה שבארץ, שכן תבואה ביד גויים, אינה אסורה באיסור חדש.
לענ"ד הוכחה זו חלשה למדי. שכן אפשר בהחלט להבין, שהסיבה שבני ישראל לא היו יכולים לאכול עד שהקריבו את העומר, זה משום איסור חדש. הרי לפי הבנת הב"ח זה יוצא מאוד מוזר, שבני ישראל בעצם היו יכולים לאכול מהתבואה החדשה עוד קודם הפסח, וחיכו כדי שיוכלו להקריב את העומר. ועיין גם בט"ז סק"ב שגם הוא דוחה את ראיית הב"ח.
[6] ישנו דיון נרחב בשאלה אם הספק ספקא אכן מועיל כאן. שמא נאמר, שכיוון שהחדש יהיה מותר בעוד שנה, הרי זה בגדר דבר שיש לו מתירים, ואז יש לדון, אם אומרים ספק ספקא בדבר שיש לו מתירים. נושא זה נדון בהמשך אותה תשובה:
ואני אומר דבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור, אלא להכי שרי דבטיל בששים במים. והא דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילול באלף לא בטיל, הני מילי מין במינו…
ואומר אני דהשומע טעה… והדבר ידוע שהשעורים נותנין טעם במים והשעורים הם עיקר…
מה שכתבו בשם רבינו דדבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור, היינו דוקא ע"י תערובת, כההיא דפ"ק דביצה (דף ג:) ביצה שנולדה בשבת וביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסורה, נתערבה באלף כולן אסורות… אבל ספק ספיקא כי האי שעל התבואה, אני אומר שהוא ישן ואפילו אם תמצי לומר שהוא חדש שמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כלל, כי האי גוונא לא אסרינן ספק ספיקא…