"יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד
זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד
יש אדם רואה הכל באפלה קודרת
זו אותה המחלה רק בצורה אחרת
אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות"

פרפרזה מסויימת על השיר הזה של אלתרמן מעסיקה אותי באופן די קבוע במגוון הקשרים אמוניים: עד כמה אנחנו מסתכלים על המציאות במשקפיים 'אמוניות' כשאנחנו צריכים לקבל החלטות. אפשר לנסח את זה גם אחרת במקצת – מה בדיוק המשקפיים האמוניות דורשות מאיתנו לראות.

אחד המקומות שבהם אני חווה את הדילמה הזו, קשור למצוות הצדקה המופיעה בפרשתנו (דברים טו, ט – י):

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה  יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-הֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ

התורה קוראת לנו לא לעשות שיקולים כלכליים כשאנו באים להלוות לעני לפני שנת השמיטה. צריכים לתת צדקה, ואדרבה "בגלל הדבר הזה יברך ה' א-היך". וכך כתוב גם בשולחן ערוך (יו"ד קמז, ד):

הצדקה דוחה את הגזירות הקשות וברעב תציל ממות… הגה: והיא מעשרת. ואסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה שנאמר "ובחנוני נא בזאת וגו'"…

עד כמה יש למתוח את קו המחשבה הזה? האם אדם שקשה לו מאוד לגמור את החודש צריך לתת צדקה? אולי עדיף אפילו שיתן הרבה צדקה, במחשבה של "ובחנוני נא בזאת"?

מתי אנו נדרשים להסתכל במשקפיים 'אמוניות' ולחשוב ש'יהיה בסדר', ומתי יש להתבונן בעינים פקוחות ובחישוב מציאותי קר? (ראו גם מה שכתבתי על טעמה של מצוות צדקה כאן)

כאמור, הדילמה הזו פוגשת אותנו בהקשרים רבים, והיא מעסיקה אותי בהמון הזדמנויות (כרב, מגיעים אליך הרבה אנשים כדי לקבל הכרעה, וזה עוד יותר מחייב עמדה בשאלה זו), והשבוע נתקלתי (שוב, תוך קריאה בדפי פרשת שבוע הנפלאים של הרב צחי להמן) בדברים של הרש"ר הירש (דברים טו, ז), שהציפו לי עוד משהו למחשבה:

 לא תאמץ את לבבך פירושו כמשמעו אל תאנוס את לבבך. וההנחה המשתמעת מלשון זו, שהלב היהודי נוטה לגמילות חסדים בעצם טבעו ואפשר לדכא את הנטייה הזאת רק על יד חישובים קרים של תועלתיות ואהבת בצע. כמו כן היד היהודיה נפתחת מאליה לעניים ורק שיקולים אלה יכולים להביא לקפיצתה, ולפיכך ולא תקפוץ את ידך.

הלב היהודי, כך אומר הרש"ר הירש, נוטה לגמילות חסדים באופן טבעי. החישובים הקרים מדכאים את הנטיה הטבעית.

אני לא בטוח כ"כ שמדובר בנטייה טבעית. אבל בוודאי, שנטיה כזו היא דבר שניתן לכל הפחות לחנך אליו, והחינוך גורם לכך, שנקודת המוצא בדיון, היא נקודת המוצא הנדיבה. החישובים הקרים יכולים לשמש כבלם, אבל נקודת המוצא – לתת, להיות נדיב.

באותו אופן, אפשר לחשוב על כל מיני 'נקודות מבט אמוניות', שמי שמתחנך עליהן, נטיית הלב שלו לפעול מתוך אותה נקודת מוצא, ורק לאחר מכן, יבואו השיקולים ה'מציאותיים'.