בשבת לפני שבוע ויומיים, שאלו אותי מה פירוש המילים בפרשת כי תבא "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-הִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו… וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה". האם יש הדדיות במערכת היחסים עם הקב"ה? אנחנו שווי ערך?

ברור שהתשובה היא שלא. הקב"ה היה פה לפני שהעולם נברא, ויהיה פה אחריו. הוא לא 'צריך' אותנו. אז מה משמעות הפסוקים האלו?

אבל במובן אחר, התשובה היא, בהחלט כן. וכדי להסביר למה, אני רוצה לספר עוד סיפור קטן. לפני שנה וחצי בערך, ישבתי עם מורה חדשה בבית הספר שלנו, ועל הקשיים שלה עם אחת הכיתות שהיא לימדה. דיברנו על יחס אישי בכיתה. בשבילה, יחס אישי זה אומר לשים לב לכל תלמיד. לראות כיצד הוא שונה מאחרים, ולהתייחס אל כל תלמיד בהתאם לצרכים וליכולות שלו.

אני לא שולל את עולם המושגים הזה, אבל בשבילי, יחס אישי, זה אומר מערכת יחסים שהיא גם אישית, ולא רק מקצועית. התלמיד הוא לא 'לקוח' שלי, שאני צריך לוודא שהוא מקבל את מה שהוא צריך, עובד כראוי ומתקדם כפי יכולותיו. אני בקשר אישי איתו. אני שמח כשהוא מצליח. אני עצוב כשהוא לא. אני נהנה כשיש בינינו אמון, אני מתעצבן כשהוא בוגד באמון הזה.

אז יש שני פנים במערכת היחסים שלי עם התלמידים שלי. מצד אחד, אני המבוגר האחראי. הם ה'עבודה' שלי. אני צריך לוודא שהם לומדים ושהם מתקדמים, יש לי הרבה שליטה בחיים שלהם, ויש לי מחוייבות כלפי ההורים שלהם, ובאופן כללי, הרבה מההתנהלות שלי מולם מוכתבת על ידי דברים לא 'אישיים'. אבל יש גם את מערכת היחסים האישית, שעוסקת ביחס בינינו. ובתוכה, ה'כוחות' של שני הצדדים שקולים הרבה יותר.

אותה שנִיוּת קיימת גם ב'מערכת היחסים' שלנו עם הקב"ה. ברמה הפילוסופית, הקב"ה כל כך נבדל מאיתנו, שאי אפשר בכלל לייחס לו מושגים של רצון. כפי שאמרתי מקודם, ברור שהוא לא תלוי בנו ולא צריך אותנו. אבל התנ"ך וחז"ל מלאים בדימויים של מערכות יחסים אנושיות לחלוטין, כדימוי למערכת היחסים בן הקב"ה ובינינו. בעל ואשה, אב ובן, מלך ועם. הקב"ה אוהב אותנו, כועס עלינו, חש נבגד, מתאבל עלינו, שמח בשמחתנו, משתעשע איתנו.

אני חושב, שאי אפשר להבין את עולם התפילה, בלי להפנים את השניות הזו. נכון, הראשונים דנים בשאלה הפילוסופית, כיצד דיבורים של אדם משפיעים על הקב"ה לשנות את מה שהוא גזר עלינו. אבל כשאדם מתפלל, הוא לא בשיעור פילוסופיה. החוויה של התפילה כרוכה בתחושה של הקשר הבלתי אמצעי. שהקב"ה מקשיב ושומע. שאפשר להתחנן לפניו, ושזה יעזור. שאפשר להתרפק עליו, לשתף בצרותינו ולבקש ממנו בדמעות.

היום אני רוצה להתמקד באחד הפנים שבהם אנו רואים את הקב"ה. בראש השנה, אנו ממליכים את הקב"ה למלך. כך אמרו חז"ל: "אמרו לפני מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם" (ראש השנה לד:), וכך אנו חותמים את ברכת קדושת היום: "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון". ובכל עשרת ימי תשובה, אנו מדגישים את מידת המלכות של הקב"ה "המלך הקדוש" המלך המשפט".

היותו של הקב"ה מלך העולם, יכולה לחזור למקום ה'לא אישי'. הדין, שבו הקב"ה דן את כל באי עולם, הוא ביטוי למלכות. עוד מעט, נתאר באריכות בברכת קדושת השם, את התהליך שבו הקב"ה הופך להיות בפועל מלך על כל הארץ. "תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱ-הֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ", "וּבְכֵן תֵּן כָּבוד ה' לְעַמֶּךָ. תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ ותקווה טובה לדורשיך", "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלזוּ. וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ וְעולָתָהּ תִּקְפָּץ פִּיהָ וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ. וְתִמְלךְ אַתָּה הוּא ה' אֱ-הֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּון מִשְׁכַּן כְּבודֶךָ".

כשהקב"ה עושה דין ברשעים ומרומם את הצדיקים, זה ביטוי לכך שממשלת הזדון כלה מן הארץ, ובמקומה ניצבת מלכות ה'.

אבל כאמור, זה בפן הקוסמי. אני רוצה היום לתאר יותר את הפן האישי בהיותו של הקב"ה מלכנו, ובשביל זה, אני רוצה להתבונן בצמד המילים "אבינו מלכנו". כשהצד השני של מערכת היחסים זה היותנו בנים ועבדים.

אני חושב, שהנטייה הטבעית שלנו היא לראות את מערכת היחסים של אב עם בנו, כמערכת 'נעימה' יותר. אנו אומרים "אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטינו איום קדוש". וברור שאם אנו בניו של הקב"ה, הוא ירחם עלינו. אולי אחד הביטויים החזקים של זה הוא שיר של אביתר בנאי:

אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב
אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה

יש תחושה, שאם הקב"ה הוא האבא שלנו, אז ברור שהכל טוב, והוא אוהב וכן הלאה. מלך, נשמע קר יותר. מנוכר. עובד לפי כללים.

אבל האמת היא, שבתנ"ך ובחז"ל אפשר להראות בקלות, שזה לא ממש ככה. שתים מהמחמאות הגדולות ביותר שהקב"ה העניק לבן אדם הן מה שאמר הקב"ה אמר על משה "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-הִים אַתָּה". משה ואברהם זוכים כל אחד לכינוי עבד, לא בן.

אדרבה, כשהקב"ה מסתכל עלינו בתור בנים, הרבה פעמים, זה נועד להעצים את הכעס על החטאים. כך נקרא עוד מעט בפרשת האזינו "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם". דווקא בגלל שהוא אבינו, הוא יותר 'נעלב' מהבגידה שלנו בו. וכך מבטיח הקב"ה לדוד: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם". מה משמעות היחסים "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן"? – "אשר בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם".

להיות בן לא מבטיח דווקא עתיד וורוד. ולהיות עבד לא מבטיח ניכור.

אני חושב, שמערכת היחסים אב – בן מבטאת מערכת יחסים של הדדיות. מערכת היחסים בין אב לבן היא לא נבחרת. אב לא בוחר את בנו, והבן לא בוחר את אביו. הם שניהם 'תקועים' איתה, לטוב ולרע. נדמה לי, שמעצם היותה של המערכת לא בחירית, אלא טבעית, היא גם נותנת זכויות טבעיות לכל אחד מהצדדים. שני הצדדים מצפים לאהבה אחד מהשני. שני הצדדים חשים נבגדים כשהם לא מקבלים אותה.

בניגוד לכך, מערכת היחסים של עבד עם המלך, שונה. הוא מצווה, ואנחנו עושים. המשמעות של להיות עבדו של מלך, היא ההתחייבות לעשות את רצונו של המלך. לוותר על הרצון האישי. לוותר על הצד שלי בסיפור, ולהיות שם בשביל המלך. לעשות רצונו.

אפשר להיות עבד של המלך מתוך כורח. אם המלך קונה עבד, אין לעבד ברירה, אלא לעשות רצונו של המלך. אבל אז, הוא לא עושה את זה מכל הלב. הוא עושה את זה רק כי הוא מוכרח.

ואפשר להיות עבד של המלך מבחירה. להחליט, שזה מה שרוצים לעשות. "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה" (רמב"ם תשובה, י, ב).

ואולי זו הכוונה בסדר שבו אנו אומרים "אבינו מלכנו". קודם, הקב"ה הוא אבינו. יש לנו איתו יחס אישי, יחס שנבנה במערכת שבה שנינו 'קיימים'.

ודווקא מתוך מערכת כזו, להגיע לוויתור. לומר: יכול להיות לי מקום, יכולים להיות לי רצונות, ואני בוחר לחיות את חיי כשהם סובבים סביב רצונו של הקב"ה. לא מיראת העונש, ולא מרצון בשכר, ואפילו לא מיראת הרוממות, אלא כביטוי לאהבה שבינינו.

זוהי רמה אחרת של ציות. לא ציות המבוסס על תגמול. ולא ציות המבוסס על הכרה ש'אין ברירה' ושזה הדבר הנכון לעשות, אלא ציות הנשען על אהבה, ועל נכונות לוותר על המאווים שלנו בשם האהבה.

כשאנו עומדים עכשיו בליל ראש השנה, אני רוצה לאחל לעצמי ולכולם, שנזכה להרגיש שאנחנו אוהבים את הקב"ה. שאנחנו לא ממלאים את רצונו רק כמצווה, אלא אוהבים את הקב"ה. ובשם אותה אהבה, להחליט לוותר מעט יותר משלנו, ולשים את הקב"ה מעט יותר במרכז חיינו, ועל ידי כך, לקבל עול מלכות שמים באמת, לתקוע בשופר ולהמליך את הקב"ה עלינו למלך.