ספק ערלה בחו"ל
המשנה האחרונה במסכת ערלה (ג, ט) אומרת:
(1) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט.
(2) כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד.
(3) החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים.
חילקתי את המשנה לשלושה עניינים, כדי להקל על הבנתה.
הנושא הראשון במשנה הוא ספק ערלה. הנושא השני במשנה הוא ספק כלאים – יש כרם, ויש בו ירק, כך שהירק נאסר משום כלאי הכרם.
בפשטות, שני הדינים דומים מאוד זה לזה, אלא שלגבי ערלה (הנושא הראשון) נאמר "יורד ולוקח", ואילו לגבי הכרם נאמר "יורד ולוקט". הגמרא בקידושין (לח: – ל.) דנה בהבדל זה:
תנן התם: החדש – אסור מן התורה בכל מקום, ערלה – הלכה, והכלאים – מדברי סופרים.
מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה; עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני.
אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני, היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים; דתנן: ספק ערלה בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, ואילו גבי כלאים תנן: כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד.
עולא ורב יהודה נחלקו אם ערלה אסורה בחו"ל מהלכה למשה מסיני, או מ'הלכות מדינה', כלומר מדרבנן.
עולא מוכיח שהאיסור הוא מהלכה למשה מסיני, מחמת ההבדל שבין הדין של ערלה והדין של כלאי הכרם, כפי שכתבנו לעיל.
בביאור ההבדל כתב רש"י:
יורד – ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה. ובלבד שלא יראנו – ישראל כשהוא לוקט מן הערלה. והא דתניא לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך רד ולקוט.
כרם הנטוע ירק – שזרע ירק בין הגפנים, דהוי ליה כלאי הכרם. וירק נמכר חוצה לו – ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא והוי ליה ספק כלאים. יורד – עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר. ובלבד שלא ילקוט – החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים.
על פי פירוש רש"י, מדובר בגוי המוכר פירות מחוץ לכרם שיש בו נטיעות שהן ערלה, וכאלו שהן מותרות. גם בסוריא, מותר לקנות מהגוי, משום שזה ספק ערלה שהוא מותר. ובחו"ל מותר לומר לגוי ללקוט מהכרם, אף שיתכן הגוי ילקוט גם פירות ערלה.
ביחס לכלאי הכרם, מדובר בדין דומה. הגוי מוכר ירקות מחוץ לכרם, שיש בו ירקות של כלאים. כפי הנראה מרש"י, הירקות שבכרם הם וודאי כלאים. ואף על פי כן, מותר לקנות ירקות מהגוי מחוץ לכרם, משום שניתן לתלות, שאולי הם אינם מן הכרם הזה[1].
בהמשך הסוגיה, כתירוץ לדעת יהודה, אכן, הגמרא אומרת שיתכן שאין הבדל בין הדין של ערלה לדין של כלאי הכרם:
אלא לדידך, ניתני: או זה וזה יורד ולוקח, או זה וזה יורד ולוקט!
האמר ליה שמואל לרב ענן, תני: או זה וזה יורד ולוקח, או זה וזה יורד ולוקט?!
מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד.
האם מדבריהם של שמואל ומר בריה דרבינא הם רק לשיטת רב יהודה שאין הלכה כמותו? כפי הנראה, נחלקו בכך הראשונים.
לא נאריך בביאור שיטות הראשונים כאן עד תומן, ונזכיר רק את עיקרי מסקנת הדברים:
לשיטת רש"י יוצא, שבכרם שיש בו נטיעות של ערלה וכאלו המותרות, וגוי מוכר מחוץ לכרם, מותר לקנות ממנו בחו"ל, משום שהן ספק מותרות, אבל בארץ ישראל, אסור, משום שמכיוון שנמכרים על פתח הכרם, מן הסתם מן הכרם הזה הגיעו, וזה ספק ערלה שאסור בארץ ישראל. לדעת הבית יוסף, כך היא גם שיטת הטור, וכך הוא פסק גם בשולחן ערןך (סעיף ט).
ערלה בפירות ללא הכשר בארץ ישראל
האם המקרה שלנו הוא קבוע או פריש
הדיון העיקרי בסוגיא זו קשור לדין של 'קבוע ופריש', שיסודו בברייתא המופיעה בכמה מקומות. כאן נביא את המקור ממסכת פסחים (ט:):
תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל – היינו תשע חנויות.
פירש ואתא עכבר ושקל – היינו סיפא.
דתנן: תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח – ספיקו אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב.
מבואר בברייתא של 'תשע חנויות', שיש הבדל אם אדם מוצא חתיכת בשר באמצע העיר, שאז הנחה היא שהחתיכה הגיעה מרוב החנויות שבעיר. זה נקרא 'פריש' – חתיכת הבשר פרשה מהחנות, והגיע אל הרחבה שבעיר.
לעומת זאת, אם אדם נכנס אל אחת החנויות, קונה חתיכת בשר, וכעת אינו זוכר באיזו חנות קנה, היות שידוע שיש חנויות שמוכרות בשר שאינו כשר, ובהן הבשר 'קבוע' והוא קנה במקום הקביעות, הכלל ביחס לקבוע הוא ש'כל קבוע, כמחצה על מחצה דמי', ואין הולכים אחר הרוב.
נמצא, שמאוד משנה היכן התעורר הספק – אם הוא התעורר בחנות, במקום הקביעות, חל הדין של 'קבוע'. אם הספק התעורר רק באמצע העיר, זה הכלל של 'פריש'.
לפי זה, מה יהיה הדין כאשר הלוקח מן הקבוע הוא אדם שאינו שומר תורה ומצוות.
לגבי גוי שלקח מן הקבוע, כתבו התוספות בפסחים (ט: ד"ה היינו תשע חנויות), שבשר שנמצא ביד גוי שלקח מן הקבוע, הרי זה דין של פריש. אמנם, כל זאת אם לא ראינו את הבשר, אלא כשהגוי בא לפנינו. אבל אם ראינו את הגוי לוקח את הבשר מן הקביעות, זה דין של קבוע, כי הספק התעורר כבר בזמן הלקיחה, שהיתה במקום הקביעות.
כך כתב גם המאירי בחולין (צה.):
כלל גדול בתלמוד כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אף בדברים שאינם חשובים הואיל ומקום האיסור נודע כמו שיתבאר למטה, ודבר זה דוקא בשלקח הוא מן הקבוע, אבל אם לקחה שלא במקום קביעותא כגון שפרשה חתיכה אחת משם על ידי איזו סבה ומצאה, או שלקח אחד מן הקבוע ונפלה מידו או שהניחה באיזה מקום חוץ למקום קביעותא ובא זה ומצאה, או אפילו לקחה בחזקת היתר מיד הלוקחה ממקום קביעותא מותר, הואיל ופירש יש לדון שמן הרוב פירש. ואפילו לא היו עוד שם מקולין בעיר שיש לדון על כל פנים שמאותם המקולין יצאה וכמו שאמרו בכיוצא בה בראשון של כתובות (טו.) "אע"פ שדלתות מדינה נעולות". ומכל מקום, בתוספות כתבו שאין הדברים אמורים אלא כשלא ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין שנמצא שלא נפל לנו הספק בקבוע, אבל אם ראה הוא עצמו אותה חתיכה בשעה שהיא פורשת מן המקולין אע"פ שבשעה שבאה לידו כבר פרשה הרי מכל מקום נולד לו הספק בשעה שהיא פורשת מן המקולין והרי היא קבועה באותו זמן, וכל שנולד לו ספק בקבוע הרי זה אסור.
מדברי המאירי מבואר, שלמרות שברור לנו שהבשר הגיע ממקום הקביעות, שהרי דלתות המדינה נעולות, בכל זאת, כיוון שהספק נולד שלא במקום הקביעות, אומרים 'כל דפריש'.
בנדון השאלה, בדרך כלל לאנשים הקוטפים בעצמם אין ספק. הרי הם יודעים מה מצבו של המטע. הספק נולד רק כשהפרי מגיע לבית האריזה, ואם כן זה דין של 'כל דפריש'.
וכן מבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן צו):
אמנם לעניות דעתי נראה, דהא דאמרינן דבלקח ישראל מן המקום הנגמר, אז אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה, וכיון שאסור לו אסור לכל העולם אשר לקחו ממנו כמ"ש הפוסקים, כל זה שייך דווקא היכא דלקח מן הקבוע, ואין ידוע מאיזה מהם לקח, בזה דווקא אם הישראל הלוקח בעצמו לא יודע מאיזה מקום לקח, על כרחך, כיון שנעשה הספק אצלו ונאסר לו מטעם קבוע, אסור לכל, אבל אם ברור לנו שהלוקח מן הקבוע ידע מאיזה מקום לקח ויודע אם מהיתר או מאיסור לקח, אלא שאנחנו לא יודעים (ולא משכחת לה אלא בחשוד לאכול איסורים דאם לא כן אמרינן מסתמא לקח מכשרות), אם כן, הספק נולד רק אצלנו, ואז כבר פירש ממקום הקביעות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש.
האם אומרים כל דפריש כשיש שיעור לביטול
עוד מקום שיש להסתפק בו, זה השאלה האם אומרים 'כל דפריש' כאשר חכמים הגדירו את שיעור הביטול.
בדרך כלל, תערובת של דברים יבשים בטלה חד בתרי. ולכן אפשר לומר ש'כל דפריש מרובא פריש'. אבל יש הרבה תערובות שאינן בטלות בשנים. ערלה, למשל, בטלה רק במאתים כמבואר במשנה בערלה (פרק ב משנה א):
התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים.
אולי נאמר, שכיוון שחכמים אמרו שאין התערובת בטלה עד שיהיה מאתים בהיתר כנגד האיסור, שוב גם לגבי כל דפריש, צריך שיהיה רוב של מאתים להיתר.
אלא שיש מקום לחלק בין הדין של כל דפריש לדין של ביטול ברוב. טעם החילוק מבואר בשו"ת גינת ורדים (יורה דעה כלל א סימן יד):
ואף על גב דדין ביטול ברוב שהכל נעשה היתר ודין היתרו של פורש שניהן נלמדין מפסוק דאחרי רבים להטות, הנה שניין דא מן דא.
דהיתרו של ביטול ברוב, הכל נעשה היתר, והיתרו של דכל דפריש לא סגי אלא כשיהיה הפורש פורש מתוך רוב של היתר, כאשר ביאר הב"י. ואם כן, כשנתפזרו כולן, או כשפירשו אחד אחד שלא בפנינו, אם נבא להתירם מטעם כל דפריש לא יתכן, שלא מן השם הוא זה. אכן אם נבא להתירן מצד ביטול ברוב, שהכל נעשה התר, שפיר דמי. אכן הפרש שיש בין זה לזה מבואר, שההיתר שמצד כל דפריש הוא היתר משופה ואין בו צד חומרא כלל, לא כן בהיתר שמצד ביטול ברוב שחז"ל הטילו עליו חומרו' כנודע בדין יבש ביבש.
הגינת ורדים אומר, שכאשר דנים על ביטול ברוב, דנים על כל החתיכות כולן. השאלה היא אם להתיר את כולן, או לאסור את כולן. בשאלה זו קבעו חכמים, שישנו שיעור מסויים שאם הוא מתקיים, אין להתיר את כל החתיכות. ובכל מקרה, ברור שיש בתערובת גם חתיכות אסורות.
לעומת זאת, דין 'כל דפריש' מתבסס על ההנחה שאנו דנים רק על החתיכה שלפנינו, שיתכן שהיא מותרת לחלוטין. במקרה כזה, לא תקנו חכמים שיעור.
מיעוט המצוי
עוד יש לשאול, אולי נאמר כאן שיש לחשוש למיעוט המצוי של פירות ערלה הנמצאים בשוק.
מקור החשש למיעוט המצוי הוא הדין שלמרות שסתם בהמות אינן טרפות, בודקים את הראות שלהן. בטעם הדין כותב הרשב"א (חידושים לחולין ט.):
ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו.
אמנם, בהמשך דבריו דוחה הרשב"א טעם זה, ומביא טעמים מרחיבים יותר, אבל אין הוא חוזר מהנימוק הבסיסי, שיש לחוש למיעוט המצוי.
עם זאת, פשוט וברור שאין חוששים למיעוט המצוי בדין 'כל דפריש'. בוודאי שלסוברים שדין מיעוט המצוי הוא גם כשיש 10% איסור, הרי עצם הדין של תשע חנויות נאמר כשיש מיעוט המצוי, ובכל זאת אם פירשה אחת החתיכות, אומרים 'כל דפריש'.
לענ"ד נראה שהסברא היא, שמיעוט המצוי אינו גורם לתערובת להיאסר, אלא לכך שיהיה חיוב בדיקה. אם כן, כאשר אי אפשר לבדוק, כגון בפירות ערלה, שכרגע אין אפשרות לבדקם, ממילא שוב לא יהיה דין לאסור משום מיעוט המצוי.
כך עולה מדברי הפמ"ג (פתיחה להלכות בדיקת הריאה):
ועתה ראיתי לדבר בענין בדיקת הריאה אם הוא מדאורייתא או דרבנן ואיה מקום מוצאו דבגמרא לא נזכר בפירוש … ומיהו ממעשים בכל יום שאנו אוכלין חלב יש ראיה דמדרבנן כיון דמיעוט המצוי הוא או כיון דאיכא לברורי בקל על ידי נפיחה מבררינן ולא דמי לשאר ח"י טריפות דאיכא טירחא ודמיא לרוב מצוין אצל שחיטה ואף על פי כן, אי איתא לפנינו צריך לשאלו.
הרי שכתב הפמ"ג, שרק במקום שהבדיקה קלה החמירו לחשוש למיעוט המצוי.
ביאור דברי השולחן ערוך
הראשונים דנו בשאלה, האם מותר לקנות יין מן הגויים, כאשר בכרמים ישנם גם גפנים של ערלה. חלק מההיתרים התייחסו לחוץ לארץ, ומשום ש'ספק ערלה בחו"ל מותר' (כן כתב הטור בשם ר"י).
היתרים נוספים הם משום שאין דין מבריך ומרכיב בערלה (שיטת הרא"ש), בחו"ל לכל הפחות.
בשולחן ערוך (סעיף יז) פסק:
אף על פי שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים, משום דספק ערלה מותר. ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה, מותר, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ. ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים, משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו.
ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה, יש להתירה משום דקודם שיעברו עליה שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים, הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין.
בהבנת דברי השולחן ערוך נחלקו הפוסקים בזמננו.
ביביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן כד) כתב, שמהרישא של השולחן ערוך מבואר, שכאשר יש רוב של גפנים שאינם ערלה, ניתן לסמוך עליו.
אלא שעל כך יש להקשות, מה כתב השולחן ערוך בהמשך 'ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה' שהתיר רק משום הסברא שפירות הערלה אינם ראויים לעשות יין?
הרב אליהו (ערלה בשוק, התורה והארץ כרך א) הבין שהרישא מדברת על מצב שאין קביעות. ואילו הסיפא מדברת כשידוע שיש לבעל הכרם גם פירות ערלה, ואם כן זה דין של קבוע.
בחבל נחלתו (חלק ג סימן לא) כתב, שדברי השולחן ערוך אינם עניין לנדון דידן. שכן, שם מדובר על אדם שקונה יין, והיין הגיע מכלל הכרם, ואם כן בתוך היין מעורב גם יין של ערלה, וממילא אין זה קשור למושג של כל דפריש, וכפי שכתבנו לעיל בשם הגינת ורדים.
הנחיה למעשה
הרדב"ז (חלק א סימן תקפ). עסק ממש בשאלתנו:
שאלה מצפת … אני במבוכה גדולה על ענין ספק ערלה בא"י שהוא אסור כדתנן במתניתין, ורוב פירות הארץ הזאת הם בספק זה ובפרט הענבים והיוצא מהן ואיני מוצא פוסק בזה ירחיב הדבר בענינים האלו…
וכבר שמעתי על גדולים באו בארץ הזאת ולא רצו לאכול מפירותיה לסבת הספק הזה והאופן הזה קשה עלי עד מאד אם לסבת היותו קשה בעצמו כי מי יוכל לנהוגי בפרישות וכל שכן בתמידות. גם כי רע עלי המעשה להיות נוהג פרישות בדבר שאין כל חכמי העיר נוהגין בו, ודמי קצת ליוהרא ולכן יבא דבר כבוד תורתו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וכו'.
בפתח התשובה כותב הרדב"ז:
"כי רצו עבדיך את אבניה" – וכל שכן פירותיה. ויפה עושין חכמי א"י שלא נהגו חומרא כזו, וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים לא נמנעתי מלאכול את פירותיה. וכן ראיתי זקני הדור ההוא זכר כולם לברכה נוהגים ולא היו נזהרים בזה עם רוב חסידותם ודקדוקם במצות ואפילו בהמתן של צדיקים וכו' ואותם שנהגו פרישות זה קרוב אצלי שחטאו על נפשם קל וחומר מנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין לבד ומה יעשו ביין של מצוה.
אמנם, במשפט כהן (סימן י) כתב:
ואם הקילו רבותינו בספקות כשהיה המדובר על דבר פירות של גויים, שלא היה אפשר לברר את הדבר, לא נוכל להקל להעלים עין מן האיסור בזמננו, שב"ה הפירות הם של ישראל, ויש בידנו לברר הדבר, והמיעוט הוא מיעוט דשכיח. ועל כן אנו נהוגים ובאים להצריך תעודות הכשר מאיש נאמן, על הפירות שהם מובאים מהמקומות שאנו יודעים שישנם שם מטעים חדשים שהם של ערלה, שאלה הפירות שהם מביאים יצאו משני ערלה. ובזה נציל מהכשל באיסור את הקונים, וגם בעלי הפרדסים והכורמים שיהיו זריזים לבער אחרי הערלה על ידי תלישת הפרחים, ולא יבואו לידי תערובות ולא לידי מכשול; וגם ינצלו על ידי זה מהפסד, כי ההפסד של מניעת הפירות בשני הערלה יצא להם בשכר בריאות האילנות, ע"י שכחם נעצר בקרבם כשתולשים את הפרחים, כידוע לכל יודע טבע גידול האילנות.
מסיבה זו, בוודאי שעדיף לקנות פירות כשיש עליהם הכשר. ומאידך, בשו"ת חבל נחלתו (חלק ג סימן לא) כתב:
לא ניתן בתנאי השוק שלנו לעקוב ולברר מה הם פירות ערלה ומה הם פירות חולין רגילים. ראשית המגדלים המשווקים פירות מעלימים מידע זה במתכוין, והם מסמנים את פירותיהם בסימוני פירות היתר. כמו כן, הם אורזים אותם בצורה שתסתיר את היותם ערלה ועל כן, אין אפשרות לברר את האיסור. וכל שכן הדבר לגבי פירות ערלה של נטיעות-השלמה שהם עוד בקטיף מועברים באותם מיכלים של שאר הפירות לאריזה, ואם כן, לא ניתן לזהותם כלל. מכך עולה שהספק לצרכן נוצר במקומות השיווק, ולא במטעים ובפרדסים.
וגם ביביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן כד) כתב:
בנדון דידן, שמענו מפי מגידי אמת שקשה מאד לברר הדבר, מאחר שלמדו הסוחרים לזייף ולכתוב על הארגזים של הפירות שהם ממקומות המופיעים ברשימת הרבנות הראשית שמוחזקים בכשרות, ומלבד זה באותם ארגזים שיש עליהם תוית שהובאו ממקום מסויים המוחזק בכשרות, חוזרים ומשתמשים בו בהבאת פירות ממקומות שיש בהם עצי פרי של ערלה. נמצא שבמציאות קשה לברר אם הפירות הללו כשרים הם מבלי חשש ערלה או לא.
לכן למעשה, נראה שניתן להקל גם במקום שהפירות ללא הכשר.
וכן היא דעת הגרש"ז במנחת שלמה (חלק א סימן עא).
************************
[1] בהמשך הגמרא נאמר:
מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד.
אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, ספק לי ואנא איכול.
רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי.
ופירש רש"י:
ספק לי – לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ובערלה קאי.
מדברי רש"י נראה, שאפילו ששמואל ידע שהפירות הם פירות ערלה, כיוון שלוי לא ידע, והרי הם ספק אצלו, הוא רשאי לאכול, וצ"ע – אם שמואל יודע שהפירות ערלה, מדוע אינו חייב להודיע ללוי.