מנין השנים

המשנה בראש השנה (ב.) אומרת:

ארבעה – ראשי שנים הם. באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי – ראש – השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, ולירקות.

ובגמרא (ט:):

תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה – לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה – ערלה, ואם לרבעי – רבעי.

הגמרא אומרת, שהנוטע או מבריך אילן, אם עשה זאת שלושים יום לפני ראש השנה, הרי שבראש השנה תעלה לו שנה. בדף י: מציינת הגמרא, ששלושים יום האלו הם מסיום הקליטה של האילן באדמה, אבל מלבדם יש להוסיף עוד שבועיים (לחלק מהתנאים, ולהלכה) לקליטת הצמח באדמה.

ומסיימת הגמרא ש'פירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט'.

ומסביר רש"י:

ופירות נטיעה זו אסורים כו' – ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית מיד – עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאף על פי שתשרי ראש השנה לנטיעה – חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט, אבל משם ולהלן, אם יחנטו בה פירות – דין רבעי עליהם לאכול בירושלים, ובחמשה עשר לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך, לכך הועילו לה שלושים שלפני ראש השנה, שממהר התירה מחמשה עשר בשבט ועד ראש השנה.

כלומר, א' בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה, אבל טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ולכן, כיוון שבגיל 3 הנטיעה הופכת לאילן, שוב צריך להמתין עד טו בשבט.

מדוע נקבע טו בשבט כראש השנה לאילנות? התוספות (ד"ה ופירות) מסבירים שהסיבה היא שעד טו בשבט יצאו רוב גשמי אותה שנה (כמבואר בדף יד. לגבי ראש השנה לפירות האילן לענין תרומות ומעשרות), ונמצא שפרי שגדל עד טו בשבט, גדל על המים של שנה שעברה, ולכן הוא בעצם שייך לשנה שעברה[1].

הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ט) מסביר את חשבון השנים:

הלכה ח: באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות. הלכה ט: נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, ואעפ"כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרות בערלה אלא ברביעית עד ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות. הלכה י: כיצד הנוטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית ביובל, הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אע"פ שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי, וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון, ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי. הלכה יא: נטען בי"ו באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג כולה, והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה.

מדברי הרמב"ם עולה, שרק אם האילן ניטע בטו באב, הוא יסיים את שנות הערלה שלו בטו בשבט. אבל אם האילן ניטע אחרי טו באב, כך שהוא יצטרך שיעברו עליו יותר מאשר שלוש פעמים א' תשרי, הוא נהיה נטע רבעי כבר בא' בתשרי.

הר"ן (ראש השנה ב: מדפי הרי"ף) מביא מחלוקת בעניין:

איכא מאן דאמר, דדוקא נטיעה שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה שלשים יום לשנה שלימה, ולפיכך מחמירין עליה בסופה, להמשיך שנתה עד טו בשבט, שהוא ראש השנה לאילן. והיינו דאמרינן פירות נטיעה 'זו', דמשמע דווקא זו. וכן דעת הרמב"ם… אבל הר"ז הלוי כתב, שכך הדין בכל נטיעה, ואפילו באותה שלא הקלנו עליה בתחילתה. וכי קאמר 'ופירות נטיעה זו' היינו לומר, שהנטיעה, שהיא גורמת לה איסור ערלה, היא מושכתה עד ט"ו בשבט. ופלוגתא היא בירושלמי…
והכי נמי מסתברא משום דהא מילתא בטעמא תליא, ולאו משום חומרא בעלמא. והיינו טעמא דמילתא, דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה, וכל שהוא חונט בין תשרי לטו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו פירות הללו, ולפיכך הרי הן כאילו חנטו קודם תשרי, דחנטה זו משרף שלפני תשרי הוא. וכיון שהיינו טעמא דמילתא, ליכא לאפלוגי בין נטעה שלשים יום לפני ראש השנה או פחות מכן.
וכי תימא, אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד טו בשבט, למאי אמרינן ראש השנה של נטיעה בתשרי? יש לומר דנפקא מינה שאם עשו לה טו בשבט ראש השנה, היינו אומרים שאילו נטעה ל' יום קודם טו בשבט, עלתה לו שנה.

הר"ן מציין ששיטת הרז"ה אינה כשיטת הרמב"ם, אלא לגבי כל אילן שהוא, הוא מסיים להיות ערלה בטו בשבט, והסברא היא כפי שאמרנו, שהרי הפירות גדלו על מים של השנה שעברה.

בשולחן ערוך (יו"ד רצד סעיף ה) הביא את דעת הרמב"ם בסתם, ואת דעת הרז"ה ביש אומרים.

למעשה, הרא"ש בסוף הלכות ערלה כותב שאין לשאלה זו נפק"מ כל כך, כי אין חנטה בין ראש השנה לטו בשבט. אבל בארץ ישראל יש כמה פירות שבהם הדבר מצוי, כמו לימון ושסק, ועוד פירות שעוברים טיפול להקדמת החנטה.

החזון אי"ש (דיני ערלה אות ו) כתב להחמיר, ואפילו בחו"ל יש להחמיר. ובדרך אמונה כתב להקל בחו"ל.

ערלה בזמן הזה

במשנה בקידושין (לז.) נאמר:

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר אף מן החדש.

ובגמרא (שם לח) מובאת דעתו של רשב"י:

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו.
רש"י: שלש מצות – חדש וערלה וכלאים. בכניסתן לארץ – שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו. והוא הדין שינהגו – החדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מקל וחומר.

הרי מבואר, שערלה נהגה רק משנכנסו בני ישראל לארץ. וכן נאמר גם במשנה בערלה (פרק א משנה ב):

עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור נטעו אף על פי שלא כבשו חייב.

האם דין ערלה נוהג גם בזמן הזה? לשאלה זו ישנן שתי נפקא מינות:

ראשית, האם דין ערלה נוהג גם בשטח שלא נתקדש בקדושה שניה. ביחס לשאלה זו מסתפק בישועות מלכו (יורה דעה סימן סז).

שאלה נוספת היא, שאם נאמר שקדושת ארץ ישראל בזמן הזה היא רק מדרבנן, אולי דינה לגבי ערלה כמו חוץ לארץ, שספקו מותר. אמנם, יש לשים לב, שגם אם נאמר שקדושת ארץ ישראל לגבי ערלה בזמן הזה היא רק מדרבנן, עדיין יתכן שגם בזמן הזה ספקה אסור.

הגמרא במסכת כתובות (כה.) אומרת:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא. שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ואמינא להו אנא אדרבה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא "בבואכם אל הארץ" –  אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק.

מבואר בגמרא, שאלמלא התנאי של ביאת כולכם, היינו אומרים שאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי חיוב חלה קדם לכיבוש, ואם כן יש לומר שגם אם כיבוש ראשון ושני פקעו, עדיין חלה מדאורייתא. כיוון שגם בערלה נתחייבו קודם הכיבוש, יש לומר שהוא הדין גם לגבי ערלה.

ואמנם, המשנה למלך (מאכלות אסורות פרק י הלכה יא) כותב, שלמאן דאמר שקדושת ארץ ישראל בטלה בזמן הזה, וחיובה רק מדרבנן, אם כן הוא הדין גם לערלה, וספקה מותר בזמן הזה גם בארץ, אבל מהשולחן ערוך לא משמע כך:

סעיף ח:  ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני… סעיף ט: ספק ערלה בא"י, אסור. ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר…

ולא חילק שבארץ ישראל בזמן הזה ספקה מותר.

ועל פי זה כתב במשפט כהן (סימן יב) שגם בימינו ספקה אסור[2], וגם בחזון איש (דיני ערלה סעיף י) כתב שדין ארץ ישראל בזמן הזה כעיקר הדין, שספקו אסור, אלא שלא הכריע אם ספקו אסור מהתורה או רק מדרבנן[3].

**********************

---

[1] לכאורה, משמעות דברי התוספות היא, שראש השנה של העץ עצמו הוא בתשרי, אבל ראש השנה של הפירות הוא בטו בשבט.

[2] אמנם, בסימן ט כתב שבנסיבות מסויימות יש לצרף לספק את דעת הסוברים שערלה בזמן הזה גם בארץ ישראל היא רק הלל"מ, וספקה מותר.

[3] אריכות דברים בעניין הזה – חבל נחלתו חלק יג סימן כח.