שאלה
אני יושב שבעה על אבי, בביתו. השבעה מסתיימת ביום שישי, ערב ראש השנה. אם אשאר בבית אבי עד תום השבעה, אצטרך להישאר בראש השנה רחוק ממשפחתי. האם מותר לי לצאת בערב חג כדי להגיע לביתי, כך שאוכל לבלות את החג עם משפחתי?
תשובה
מותר לך לצאת. וטוב שתיסע לבדך, או בחברת אדם אחד נוסף בלבד.
נימוקים
בברייתא במועד קטן (כג.) נאמר:
תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה – אינו יוצא מפתח ביתו, שניה – יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית – יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית – הרי הוא ככל אדם.
בפירוש רש"י על הרי"ף (יד.) הסביר ש'שבת ראשונה', הכוונה ל'שבעת ימי השבוע', ובפשטות, הכוונה לשבעת ימי האבלות.
הרא"ש (שם, סימן מו) כותב שלשיטת רש"י, דווקא בחול אין האבל יוצא מביתו. אבל בשבת האבל רשאי ללכת לבית הכנסת. וכן כתב גם רב האי גאון, שמדינא מותר לאבל לצאת לאבל לצאת מביתו לתפילה, לכל הפחות בשבת, והדבר תלוי במנהג, אם יוצא מביתו בשבת או לא.
שיטה נוספת שמזכיר הרא"ש היא שיטת הראב"ד:
והראב"ד ז"ל פירש, שבת ראשונה ממש. ואינו יוצא לבית הכנסת בשבת. והכי איתא באבל רבתי (פ"י): "אבל, שבת ראשונה אינו נכנס לבית הכנסת בשבת" וקתני עלה: במה דברים אמורים? בבית הכנסת. אבל בבית המדרש נכנס אפילו בשבת ראשונה. אבל בחול כל שבעת ימי אבילות אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לבית המדרש.
אם כן, נחלקו הראשונים, האם האיסור בברייתא מתייחס גם לשבת, או שהוא נוגע רק לימות השבוע.
מחלוקת זו קשורה גם לברייתא נוספת (מועד קטן כא:):
תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים – אינו הולך לבית האבל, מכאן ואילך – הולך, ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.
ברייתא זו מתירה לאבל לצאת מביתו, לכל הפחות לאחר שלושה ימים, לבית האבל.
הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל עניין האבלות) כותב בשם רי"ץ גיאת:
והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל הכריע כמנהג רבינו האי ז"ל לצאת לבית הכנסת ולהתפלל, וכך אמר: השתא לבית האבל הולך משלשה ימים ואילך ויושב במקום המתנחמין, לבית התפלה לא כל שכן? ושלשה ימים הראשונים לבית האבל הוא דאינו יוצא הא לבית התפלה יוצא.
כלומר, לדעתו של רי"ץ גיאת אבל רשאי לצאת מביתו לכל צורך מצווה[1]. כמו רי"ץ גיאת כתב גם הנמוקי יוסף, שהתיר לאבל לצאת לכל צורך מצווה. אבל הרמב"ן עצמו חולק, וסובר כדעת הראב"ד, שהברייתא אוסרת לצאת מביתו גם בשבת, ואפילו לדעת רב האי גאון, דווקא לבית האבל התירו לצאת, ולא לבית הכנסת. וטעם החילוק: "דלבית האבל יוצא ששתיהן בתי אבלים הם ושם נמי מתנחם עמהן, אבל לבית התפלה אינו יוצא".
כיוצא בדברים אלו כותב גם תרומת הדשן (סימן רצ):
שאלה: אבל שרי לצאת מפתח ביתו בלילה לאחר שכלתה הרגל מן השוק או לאו?
תשובה: יראה דהמיקל בכי האי גוונה מפני הצורך לא הפסיד כולי האי. דמוכח מהא דאמרינן לאחר ג' ימים הולך לבית האבל, דהטעם הוא דאינו יוצא מפתח ביתו כדי שלא ישכח אבילתו כשילך אצל בני אדם, וכשהוא מתבודד בביתו ואין עמו רק בני ביתו ניכר ונראה כמתאבל. ואם כן כשיצא בלילה ואינו מתערב עם חבורות בני אדם אלא שהולך לישן בבית אחר, והולך יחידי או אחד או שנים הולכים עמו אין כאן קפידא. והא דאיצטריכו להתיר לאבל ללכת בליל תשעה באב לבית הכנסת תיפוק ליה דבכל לילות שרי, שאני התם דהולך למקום חבורת בני אדם לכל הנכנסין לבית הכנסת, ולכך אי לאו דתשעה באב כמו בית האבל לכל הוא לא הוי שרי, הנלע"ד כתבתי.
מדברי תרומת הדשן עולה גם ביאור לטעם האיסור על יציאת האבל מביתו – שלא ישכח אבלותו כשהוא בחברת אנשים אחרים. מצד שני, יש חידוש בדברי תרומת הדשן, שהולכים בתר טעמא, ואם אין חשש שיתערב בין אנשים אחרים, כגון בלילה, רשאי לצאת.
היתר נוסף נזכר בתוספות (מועד קטן כז. ד"ה ואם). התוספות מקשים על הברייתא האומרת שאסור לאבל לצאת מביתו, ממה שכתוב בברייתא אחרת (טו:):
כשאמרו אסור בנעילת הסנדל – לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך – מותר. הא כיצד? יצא לדרך – נועל, נכנס לעיר – חולץ.
ואם כן, רואים שהאבל רשאי לצאת מביתו?
התוספות עונים, ששם מדובר בצורך דבר האבד. כיוצא בכך כותב המרדכי (מועד קטן סימן תתצו):
אבל בשבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. מעשה היה באבל ששלח אחריו שר שלו לדבר עמו ושאלו הדבר לרבינו שמחה אם מותר האבל לילך אצלו והשיב אף על גב דתניא שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו פירוש כשיוצא כדרך בני אדם למלאכה או למשא ומתן ולטיול אבל כי האי גוונא מותר לצאת, כדאמרינן יצא לדרך נועל…
הרמ"א (יו"ד שצג, ב) מביא את דברי תרומת הדשן והמרדכי:
מיהו, המיקל לצאת בלילה, מפני הצורך, לא הפסיד והא דאסור לצאת חוץ לביתו, היינו דוקא לטייל, או למשא ומתן וכדומה, אבל אם שלח מושל אחריו, או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה, כגון דבר האבד, מותר לו לצאת, וכן נוהגין.
בחכמת אדם כתב, שאם אין לאבל מניין בביתו, הרי שללכת לבית הכנסת כדי להתפלל במניין, ולומר קדיש קדושה וברכו, זה נחשב צורך מצווה, וכן מקובל להורות (עיין בפני ברוך פרק כא, ז ושם בהערה טז). ביביע אומר (י, יורה דעה נג) דן בשאלה אם מותר לאבל ליסוע לביתו לשבת, כדי שיוכל להוציא את אשתו ובניו חובת קידוש כמנהגו, ומתיר גם לו.
על כן, בנדון שאלתך, יש כמה צדדים לקולא:
ראשית, אתה נוסע לבדך. ולפי תרומת הדשן, זה מותר.
שנית, אם לא תיסע 'תיתקע' למשך ראש השנה, ואף אחרי כן, לבדך, וזה נחשב דבר האבד וצורך גדול.
ולעניות דעתי, גם להיות בבית בחיק המשפחה בחג, הוא צורך מצווה של שמחת יום טוב, כמבואר בגמרא בסוכה (כז:): "תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך".
**************
[1] ולדבריו, רב האי גאון התיר לאבל לצאת לבית הכנסת כל השבוע, ולא רק בשבת.