בשנים עברו, הייתי מדבר על התשובה, עוד בתחילת חודש אלול, עם דימויים הלקוחים מהכתבה של מאיר שלו (כתבה בידיעות 26.9.03):
קודם כל, הפסקת עישון אינה גירוש ערפאת. צריך להתנהג בשכל ולא כמו אדיוט.
צריך להבין שמדובר בפרוייקט תובעני. יש להתכונן, לתכנן, לבחור תאריך בעל משמעות, שאינו רחוק מדי וגם לא קרוב: יום הולדת, יום נישואין, שנה חדשה. אפשר גם לנצל אישפוז או שפעת בבחינת מתוק מעז.
שנית, הפסקת עישון היא גמילה, וככזו היא כרוכה בתסמינים נפשיים וגופניים. אפשר לצפות לעצבנות, לרגזנות, לקוצר-רוח. כדאי לשוחח על כך עם בני המשפחה…
ההכנה הבאה כרוכה בסילוק של סיגריות, נרגילות, מקטרות, מציתים, סיגרים ומאפרות מן הסביבה. במקום כל זה יש לרכוש קופת חיסכון פשוטה, אליה ישלשל הנגמל בערבו של כל יום את דמי העישון שחסך. תוך שנה עשויים להצטבר שם בין חמשת אלפים לעשרת-אלפים שקלים, בהם יוכל לקנות לעצמו מתנה יפה. אם יישבר, יינתן הסכום שצבר שם עד אותו יום למישהו אחר, עדיף למישהו שהוא לא אוהב.
ההכנה האחרונה והחשובה מכל היא הפנמת הידיעה שמדובר במלחמה לא קצרה, וחשוב לזהות את נקודות החוזק ואת נקודות החולשה. נקודות החוזק הן הסיגריות הלא הכרחיות באמת, אלה המעושנות בהיסח הדעת. עודני זוכר אחד מידידיי, בתקופה שעוד עישן, יושב אצל שולחן הכתיבה וסיגריה אחת בוערת בין אצבעותיו, השניה מונחת על שולי המאפרה והשלישית נשלפת מן החפיסה ומוצתת ביד השניה. על סיגריות כאלה קל להתגבר. הסיגריות הבעייתיות הן אלה שקשורות בסיום ארוחה, בקפה, באלכוהול, בשיחה ובמצבי לחץ.
אני אוהב את הכתבה הזו, משום שהיא מציגה את התשובה כפי שהיא באמת – תהליך ארוך וקשה, שדורש הבנה של נקודות הקושי, והתמודדות איתן מתוך הכנה מראש.
עוד נקודה יפה שמופיעה שם בהמשך, וגם היא ראויה לתשומת לב:
כך חולפים שלושה-ארבעה שבועות מרגיזים, ובסופם מגיע משבר. הנגמל – עצבני, אך גאה בהישגיו ובוטח בכוחו – מחליט שזה הזמן לקחת סיגריה, וכי הוא, הנגמל, כבר הוכיח לעצמו ולעולם את נחישותו ואת גבורתו, וגם מגיע לו פרס.
הוא נוטל לו סיגריה, ולשמחתו הוא מגלה שטעמה איום ונורא, מזעזע. שונה הרבה מכל הגעגועים המתוקים שהתאבכו לו בהזיותיו מאז היום בו הפסיק.
איך זה יכולתי להתענג על תועבה כזאת, הוא שואל את עצמו ולוקח עוד אחת. למה לא? הסכנה חלפה: יש בו היכולת המוכחת להיגמל, וטעמה של הסיגריה דוחה ונורא. אלא שעתה קורה דבר מענין: הסיגריה השניה – טעמה נפלא.
הנגמל מתנסה בעונג המזכיר חזרה לאהובה ישנה, השבה מן המרחק ומן הזכרונות והיא תערובת של ממשות וחלום: כל התענוגות הידועים והזכורים וכמה ניואנסים חדשים שגרמו המחסור והכמיהה. מה יעשה האדם? כוחו נפוג ולבבו נמס, הוא שב ונלכד בפח, ולמחרת – חפיסה שלמה.
יש להיזהר מאוד ממשבר החודש הראשון ולהיעזר בידיעה שאחריו מתחילים הדברים להיות רגועים יותר. משבר נוסף יבוא אחרי חצי שנה עד שנה, ומי שיצלח אותו, יוכל להמשיך בקלות יחסית. אבל הגעגועים נמשכים עוד כמה שנים טובות, וצריך לזכור שסיגריה אחת מסוגלת להשיב אותך אל נקודת ההתחלה.
התובנה החשובה שלו היא, שתשובה זה לא משהו שעושים לפני יום הכיפורים כדי להגיע מוכן ליום הקדוש, ולאחר מכן, לחזור לשגרה של חטא. תשובה אמורה להיות תהליך שבו אדם נגמל מהרגלים רעים וחטאים, באופן בלתי הפיך.
עם השנים, הכרתי גם את שיטת שנים עשר הצעדים, וטכניקות של טיפול קוגנטיבי ועוד ועוד שיטות, שכולם עוסקות בתשובה, ואת כולן אני משתדל ליישם באופן אישי, בתהליכים השונים שאני מנסה לעבור.
עם זאת, כחלוף השנים גיליתי, שבדרך כלל, בתחילת אלול מרבית האנשים עוד לא 'התניעו' את רעיון התשובה. הם עוד לא שם. צריך קודם כל להחליט שרוצים, ו'להיכנס' לתהליך. לא כולם מתחילים בא' באלול את התשובה.
הבעיה היותר גדולה היא, על מה מדברים בשבת שובה. ו בתשרי, ארבעה ימים לפני יום הכיפורים. מי שלא התחיל כבר משהו, כמה רציני יכול להיות התהליך שהוא יעבור עד יום הכיפורים? מה כבר אפשר להגיד לו?
השאלה הזו מעסיקה אותי כל שנה מחדש, ואני רוצה לחלוק עמכם את המחשבות שלי מהשנה הזו.
הגמרא בסנהדרין (כה.) אומרת:
המשחק בקוביא – אלו הן המשחקים בפיספסים… ואימתי חזרתן – משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפילו בחנם אינם משחקים.
רש"י: מלוה בריבית – אחד המלוה ואחד הלוה, ואימתי חזרתן – משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, אפילו לנכרי לא מלווים…
אותו שוחט שנמצא שמכר טריפה בחזקת שהיא כשרה. פסל אותו רב נחמן לעדות, והעביר אותו מתפקידו.
הלך, גידל את שערו וצפרניר. חשב רב נחמן להכשירו בחזרה. אמר לו רבא: אולי הוא רק מערים עלינו?
מה תקנתו? כפי שאמר רב אידי בר אבין – החשוד על הטרפות, אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירים אותו, ויחזיר אבדה בסכום משמעותי, או שיוציא טרפה מתחת ידו בסכום משמעותי, משלו…
מפני מה נדרשים הפסולים לעדות לעשות שינוי משמעותי כ"כ באורח חייהם? לכאורה, כדי שהתשובה תהיה משמעותית. אולם, יש מקורות אחרים, שמהם נראה אחרת.
מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ח הלכה ה):
על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו.
כיצד מועיל הרהור תשובה? באור זרוע (חלק א סימן קיב) כתב:
ואף על פי שפירשתי שכל בעלי תשובה צריכין טבילה אעפ"כ הטבילה אינה מעכבת התשובה. אלא אחד חייבי לאוין ועשה ואחד חייבי כריתות ומיתות ב"ד בין שהזיד בין ששגג מיד כשהרהר תשובה הרי הוא כצדיק גמור לכל התורה כולה אלא שצריך לצער את עצמו ולסגף את גופו להתכפר לו מה שכבר עשה. וראיה לדבר דאמרינן פרק האיש מקדש על מנת שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה ואף על פי דידעינן ביה דרשע גמור. אפי' הכי אי הרהר תשובה מקודשת והוי צדיק אף על פי שעדיין לא עשה שום דין.
כיוצא בדברים אלו כותב גם במנחת חינוך (מצווה שסד סק"א בתחילתו):
ובאמת תשובה מבואר להדיא בתורה בפרשת תשובה בפרשת נצבים והשבות אל לבבך… אלא ודאי, תשובה לחוד, דהיא אפילו בלב אם מתחרט בלב שלם, הקדוש ברוך הוא מקבל תשובתו. רק כאן היא מצוות עשה, ככל מצוות עשה שבתורה, לומר הוידוי בפה. ואם לא אמר בעל פה, ביטל מצוות עשה, אבל מכל מקום לענין כפרה על העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב… וכן נראה בקדושין דאם קידש על מנת שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הרי דתשובה בלב אף שלא בפה הוי צדיק.
אם כן, מדוע להכשרת אדם לעדות אנו מצריכים תשובה משמעותית יותר? עם תהליך ארוך וכו'?
לעניות דעתי, התשובה הפשוטה יותר, היא זו המופיעה בחתם סופר (שו"ת, אורח חיים קעה):
והנה עיקור התשובה אינה אלא עזיבת החטא וחרטה בלב ווידוי פה ומיד הוא צדיק ונאמן. אלא לפעמים אדם עושה כנ"ל להטעות הבריות והוא עושה בלי לב ולב, על כן אין אנו מאמינים עד שנראה בו סימן תשובה, כגון שילך למקום שאין מכירין ויחזור אבידה בדבר חשוב [סנהדרין כ"ה ע"א] לענין חשד הנאת ממון כגון שוחט, וה"ה בשארי ענינים כיוצא בזה, אבל הקדוש ברוך הוא היודע מחשבותיו א"כ מיד שחזר בו נתקבל מכאן ולהבא.
אולם, מצאתי רעיון מעניין גם אצל הרב קוק. דברי הרב קוק מוסבים על הגמרא בברכות (יט.):
תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי – בדברים שבגופו, אבל בממונא – עד דמהדר למריה.
ועל כך כותב הרב קוק (טוב רואי על אתר):
ונראה שיסוד הדבר הוא, דענין נאמנות שלעדים תלוי בהבטחון שיש לנו עליהם שלא ישקרו בשביל חימוד ממון וכיו"ב. וזה שנעשה רשע פעם אחת, אף על פי שאנו בטוחים שעשה תשובה וחזר בו מחטאו, זהו שאנו אומרים שהתחרט על העבר, וקבל עליו להבא שלא לעשות עוד, מכל מקום, הוא עלול יותר שלא לעמוד בנסיון על להבא, שזהו יסוד הפסול שפסלה תורה ואסרה לעשות רשע עד. ולזה צריך דווקא חזרה גמורה… ואף על פי שלעניין דיני שמים אסור להרהר אחריו להחזיקו כרשע, מכל מקום, זהו לענין שוודאי חזר מחטאו, וקבל עליו גם על להבא, אם כן הקב"ה מוחל לו. אבל מכל מקום, אין אנו בטוחים שתשובתו תהיה קיימת, ושיעמוד בנסיון שיבוא לו, עד שיחזק הדבר על ידי פעולה של תשובה או קבלה בבית דין. ובזה אין חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ.
התובנה המעניינת העולה מדברי הרב קוק היא, שאותה תשובה שהקב"ה מקבל אותה, של מי שאמר "על מנת שאני צדיק גמור", הוא גם יודע שהיא אינה יציבה. הרי היא לא מספיקה בשביל להכשיר את החוטא לעדות. ואף על פי כן, הקב"ה מקבל אותה.
אלא שעל כך יש להקשות מלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ב):
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם…
בביאור המילים 'ויעיד עליו יודע תעלומות' התחבטו האחרונים. הפרשנות שנראית לי נכונה יותר היא שאין הכוונה שהקב"ה יעיד על האדם, שכן מי יודע מה מעיד הקב"ה, אלא שיעיד האדם את הקב"ה על עצמו "ויעיד עליו את יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא לעולם", והוא סוג של גדר של הקבלה בלב.
אלא, שכיצד ניתן למר שאדם מעיד עליו דבר כזה? וכי יודע אדם בוודאות שלא ישוב לזה החטא לעולם?
המאירי ( חיבור התשובה מאמר א פרק ט) כותב, שאכן, מי שרק אומר שעושה תשובה, ולא משנה את מעכשיו, כיצד יאמר שמתכוון להפסיק לחטוא? לדעתו, תשובה שהיא במושג של 'ויעיד עליו יודע תעלומות' היא רק כשעושה שינוי משמעותי. אמנם אינו יודע אם השינוי יתמיד, אבל לכל הפחות יש לו 'קבלות' על התחלה של שינוי.
בדברי ירמיהו (על אתר) כתב לפרש, שאכן מדובר שהקב"ה עצמו יעיד עליו, אלא שאמר שזו רק למדרגת תשובה שלמה ביותר. ולא מעכב את התשובה.
אני דווקא רוצה ללכת בדרכו של הרב הוטנר (פחד יצחק, יום הכיפורים סימן כא אות טז):
מחילת וסליחת יום כיפור באה היא דווקא בתורת "קץ" – קץ מחילה וסליחה לישראל, ולכן נוהגת בה הנהגה של "מיד"… אשר על כן, אין התשובה המתייחסת ליום כיפור טעונה מבחן של המתנה, עד שתתברר תוקף כחה של הקבלה… אלא מיד היא מתקבלת. כי בתוך המסגרת הזו של מחזור הגלגל הזה של שנה, יש כאן קץ, ויש כאן מיד. בלי חשבונות, מה יהיה אחרי יום כיפור. מפני שיום כיפור הוא יום החתימה… וזה הוא שכתב הרמב"ם כי תשובת עשרת ימי התשובה כתשובת יום כיפור הוא נדונית, וממילא מחייבת היא תשובה זו לנהוג בה הנהגה של קץ, ומתקבלת היא מיד.
החידוש של הרב הוטנר הוא ביחס למעמדו של יום הכיפורים. יום הכיפורים אינו יום תשובה רגיל. הוא יום שנועד לייצר סליחה גם כשהיא לא קיימת לגמרי. גם כשאדם לא שב לחלוטין, הקב"ה כבר מוכן למחול את פשעיו, אם רק עשה תשובה חלקית.
ושמא נאמר, מפני מה עושה כן הקב"ה? דומני שהתשובה היא, שאחרת אין קיום לעולם. העולם נברא מראש שפל וחסר, ואין לו זכות קיום בפני עצמו. לכן מראש הקב"ה צריך שמידת הרחמים תהיה גורם משמעותי בהתנהלות של העולם, ואחת הדרכים לכך היא, קיומו של יום הכיפורים, שהוא קץ סליחה ומחילה לכל.
התובנה הזו, חוזרת אל מה שדיברנו עליו בראש השנה, ומבהירה את תפקידם של עשרת ימי תשובה – אין אלו ימים שבהם אדם נידון כסיכום למעשיו עד עתה. כל מה שיש בימים אלו, הוא דין וסליחה, כהכנה להמשך. יום הכיפורים לא נועד לשרת את העבר. הסליחה נחוצה, רק משום שהיא מובילה להמשך קיומו של העולם, ולאפשריות של המשך ההתעלות.
במקום שאדם 'יסחוב' את חטאיו לנצח, אחת בשנה זיכה אותו הקב"ה במחילה.
ומכאן גם ביחס לתשובה הנדרשת מאיתנו – מצד האמת, נצרכת תשובה אמיתית, משמעותית, כזו שיש בה תהליך ארוך. אם מישהו מנסה לחשוב מה הוא יספיק עד יום הכיפורים, הרעיון של התהליך הארוך דינו להיגנז כרגע, כי תהליך כזה אינו אפשרי.
אבל כן אפשרי לבצע התחלה של תהליך כזה.
אולי כאן אפשר לחדד גם את רעיון הוידויים המרובים שיש ביום הכיפורים.
האחרונים דנים בסתירה בדברי הרמב"ם. בפרק א מהלכות תשובה (הלכה א) כתב הרמב"ם:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן … כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא…
כיצד מתודין אומר אנא השם (א) חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך (ב) והרי נחמתי ובושתי במעשי (ג) ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.
הרמב"ם מזכיר שהוידוי כולל שלושה חלקים – הזכרת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. ולעומת זאת בפרק ב (הלכה ח) כתב:
הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי.
כאן יש רק הזכרת החטא, בלי שאר העניינים.
במנחת אשר (דברים סימן נג אות ג) כתב:
נראה דעיקר גדר הוידוי… אינו אלא ההודאה בחטא. והוא הוידוי שנהג כל ישראל "אבל אנחנו חטאנו"… שאין בו לא חרטה ולא קבלה… ועל כרחך דזה עיקר מצות הוידוי ורק היא מעכבת בתשובה. אלא שמלבד עיקר מצות הוידוי יש ענין לומר בפיו גם את עיקרי התשובה…
ביום הכיפורים, שבו יש לנו 'הנחה' בקבלה לעתיד, אין מזכירים את החרטה והקבלה לעתיד. עיקר הוידוי הוא בהכרה בחטא.
לכן גם עיקר העבודה שנותרה לנו לעשות לקראת יום הכיפורים, היא בהכרת החטא. לבדוק אם דברים שאנו עושים הם נכונים או לא, ואם כן, לקבל על עצמנו לעשות מאמץ לשנות אותם במשך השנה.
העניין של בדיקת הדרך קשורה לשני מישורים לדעתי:
- הרבה פעמים אדם חוזר וחוטא למרות שהוא מאוד מתאמץ לשנות. אני חושב שבדרך כלל זה אומר שהבעיה היא במקום שורשי יותר. אם מישהו מרגיש שהוא שוכח הרבה ברכות, הרבה פעמים זה לא בעיית זיכרון, אלא בעיה בחיבור בינו ובין עולם הברכות, או בהקפדה על אכילה מסודרת וכן הלאה.
- היום יש הרבה מאוד זרמים ודרכים בעבודת ה'. אדם לא יכול להסתפק באמירה 'אני עושה כפי שעשיתי מאז ומעולם' וכפי שעשו אבותי מאז ומעולם. צריך לגבש עמדה עצמית, ולא רק לבנות על המנהג.