סופה של הפרשה, במצוות ציצית. אני חושב שההסבר המפורסם יותר ביחס למצוות ציצית הוא מה שאומר ר' מאיר, ש"שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד". דברי רבי מאיר קשורים לפשט הפסוק, שמטרת הציצית היא "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'…", ור' מאיר מסביר, שהתכלת היא זו שמזכירה לנו את הקב"ה.
אולם, מי שאינם הולכים עם תכלת, מה יענו?
בגמרא במנחות (מג:) מבואר, שהציצית היא חותם של עבד. ובלשונו של הזוהר: "ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש שהרי כולם נרשמו ממנו (בסימנים של הקב"ה). נרשמו בגופם – ברושם הקדוש (ברית מילה), נרשמו בלבושם בעיטוף של מצוה (ציצית)". הציצית היא המדים שלנו.
המדים מזכירים לנו כל הזמן, שאנחנו לא סתם אנשים, אלא אנחנו בצבא ה'.
העולם המודרני סולד מעדריות ומקדש את האינדיבידואליות. אנו מחפשים את הייחוד של כל אחד, הגשמה עצמית ומימוש של יכולות. והמדים לכאורה מוחקים את הייחודיות הזו.
אני חושב שזו אינה סתירה. אנחנו רוצים למצוא את המיוחד שבכל אחד, לאתר את הכוחות הייחודיים של כל אחד ולפעול למימוש שלהם. אבל המימוש שלהם, הוא בהיותם חלק מאותו דבר גדול יותר. ספר קהלת מדבר על כך הרבה מאוד: " הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם… כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל".
מה שנותן כח לאדם, מה שהופך אותו לבן אלמוות, זה כשהוא מוותר קצת על האינדיבידואליות שלו, כדי להיות חלק מהכלל, כי הכלל קיים יותר מאשר הפרטים, וכי השלם גדול מסכום חלקיו.
- להיות חלק מהכלל זה ללבוש ציצית, גם אם זה חם ואולי גם לא תמיד אופנתי, ולהרגיש חלק.
- להיות חלק מהכלל זה להתאמץ להגיע לתפילה במנין, גם אם זה קצת ויתור על הנוחות האישית בתפילה.
- להיות חלק מהכלל זה לתת מקום לאחר, גם אם הוא לא בדיוק כמוני, כי הכח שלנו הוא בקבוצה, ולא בטיפוח הייחודיות.
- ולהיות חלק מהכלל זה להירתם ולתרום כל אחד ממקומו, לחיים ולפרויקטים הקהילתיים והלאומיים.