חז"ל אומרים על הפסוק "תמים היה בדורותיו", שיש שהיו דורשים את נח לשבח, ויש שהיו דורשים אותו לגנאי.
עבורי, זה לא רק בנוגע להתנהלות שלו מול העולם לפני המבול, אלא בעצם מקרין על הקריאה שלי של כל סיפורי נח. לפעמים אני קורא אותם בדרישה לשבח, ולפעמים בדרישה לגנאי.
בסוף המבול, לאחר שכבר יבשה הארץ, נח לא יוצא מיד מהתיבה. נח רואה שחרבו פני האדמה בראשון באחד בחודש. ולאחר מכן כמעט חודשיים, בחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ. והוא עוד לא יוצא. עד שהקב"ה אומר לו לצאת. למה לא?
יש דורשים אותו לשבח, ויש דורשים אותו לגנאי.
בשנים עברו, דיברנו על ה'יש דורשים אותו לגנאי'. אולי הוא לא רצה לצאת. אולי היה לו נוח מדי בתוך התיבה. אולי זה הפחד 'לצאת מהקופסה'.
אבל השנה, אני דווקא רוצה ללכת על הצד השני. יש בחז"ל מדרשים שמדברים על כך שבני נח אומרים לו 'יאללה בא נצא מהתיבה'. ונח אומר 'לא. עד שהקב"ה לא אומר, לא יוצאים". יש מדרש אחר בתנחומא (נח, סימן יד): "אמר ר' יהודה בר אילעאי אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם". ונח, למרות שכבר נמאס לו מהתיבה, לא יוצא.
למה לא?
אפשר ללכת על כמה רעיונות. אולי נח יודע ששי בכניסה לתיבה גם מימד של עונש (על כך שלא פעל מספיק למען דורו). ראיתי כמה מפרשים שהולכים בכיוון, שזה היה כדי שהוא ילמד משהו. אולי להיות איש חסד (כשהוא מאכיל את כל חיות).
ואולי זה סתם בשביל שיעבור זמן. שתהיה תקופת התבשלות. כי כדי להתחיל את האנושות מחדש אחרי המבול, צריך לחשוב קצת, איך לעשות דברים אחרת. איך לחשב מסלול מחדש.
בעולם בן זמננו, יש איזשהו צורך להגיב מהר. קרה משהו, ומיד מראיינים את כולם, איך אתה מגיב. מה דעתך. תשובה כמו 'אני צריך לחשוב וללמוד את הנושא' נתפסת כהתחמקות. אבל זה לא צריך להיות כך. אולי פשוט צריך ללמוד להמתין. לא להגיב מיד. לחשוב ולראות אם נדרש משהו 'חדש'.
ואחת המתנות המופלאות שיש לנו כדי לעזור בהמתנה הזו, היא השבת. כי שבת זה זמן של עצירה. של התנתקות ממהלך העניינים, שמאפשרת לנו לעצור בין שבוע לחברו ולחשוב – מאין בא השבוע הזה, לאן ללכת בשבוע הבא.