כשאברהם הגיע לארץ, לאחר שנות נדודים שהתחילו עוד בימי ילדותו, הוא קיווה להתמקם בשקט ובשלווה, כדי שיוכל לקרוא בשם ה', וליהנות מהארץ המובטחת.אבל זמן קצר אחרי הגיעו, פקד את הארץ רעב קשה, עד כדי כך, שאברהם שקל – להישאר או ללכת למצרים. במצרים חיים המצרים שטופי הזימה, אבל יש אוכל. האם ילך לשם? במקום חיותו הוא מתפחד, במקום מיתתו – על אחת וכמה וכמה?בצר לו, פנה אברהם להתייעץ. הוא שאל את רש"י, שאמר לו – בוודאי, אתה צריך לרדת למצרים. זהו מבחן האמונה שלך, להיות מסוגל להבין, שלפעמים לא צריך להיות בארץ. אפילו שקיבלת אותה במתנה, לפעמים הקב"ה פשוט אומר לך – תוותר.אבל ליד רש"י נעמד הרמב"ן, ואומר: בשום פנים ואופן לא. ארץ ישראל נקנית בייסורים. תישאר כאן, ותתמודד. מה כבר יכול להיות? תוריד כמה קילו?אברהם החליט את מה שהחליט, וקשה לדעת אם יש ביקורת עליו במקרא או לא. מה שבטוח, זה שרש"י והרמב"ן ראו כל אחד בעין אחרת, את ההחלטה שלו.כמדומני, שגם הויכוח בין חלק מהציבור החרדי למדינה, כיום, נעוץ באותו מקום. מצד אחד, חובת שמירת הגוף. מצד שני, חובת שמירת הנפש ועולם לימוד התורה.אני חושב, שלא יהיה הוגן לומר, שדרך אחת נכונה בוודאות לפני המקום, ודרך שניה לא. זה בלתי אפשרי לקבוע כך ביחס לאברהם אבינו, ובלתי אפשרי לקבוע כך גם ביחס לדרכי המאבק בקורונה.נקודת אי ההסכמה שלי עם אותו חלק של הציבור החרדי (ועם ציבורים אחרים שנוהגים בדרך דומה מסיבותיהם שלהם) אינה בבחירה הערכית שלהם, אלא בכך שהבחירה שלהם באה על חשבון אחרים.כשאברהם בחר לרדת למצרים, זו היתה הבחירה האישית, ואולי המשפחתית שלו. הא ותו לא.הבחירה של החרדים, משפיעה על כל עם ישראל שבארץ. בין אם ירצו, ובין אם לא.וכאן טמונה הבעיה – אנחנו היהודים המצאנו את תרבות המחלוקת. אצלינו מאמינים, שאלו ואלו דברי א-הים חיים, ויודעים לראות דברים מזוויות שונות. זה לא כזה חידוש לחשוב, שיש מקום גם לדעה האחרת. אבל התורה גם חייבה דרך קבלת החלטות, בדיוק בגלל מצבים כאלו – כשאי אפשר שכל אחד יעשה איך שנכון בעיניו. והתורה ציוותה, לקבל החלטות כאלו בדרך של רוב.