אחד הפסוקים שמושכים אותי כל פעם מחדש בפרשת תולדות, הוא הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' ". במשך שנים, ההבנה שלי של הפסוק היתה, שכשאדם ניצב מול קושי, הוא צריך לנסות להבין מה ה' אומר לו בקושי הזה.
אז מסתבר, שזה אחד הפירושים לפסוק, אבל כמובן, לא היחיד. הרד"ק אכן מפרש בדרך זו, ואולי גם רש"י. אבל הרמב"ן הולך בדרך אחרת. הרמב"ן אומר "ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם דרשתי את ה' וענני". רבקה הלכה להתפלל.
הרב צחי להמן הציע, שיש קשר בין ההבדל בין הפירושים של הרמב"ן ורש"י על הדרישה, ובין הפירושים שלהם למילים "ותאמר אם כן, למה זה אנכי". לדעת רש"י, השאלה היא "למה רציתי הריון בכלל". לעומת זאת, רבקה הרגישה כל כך רע עם ההריון, שהיא איבדה את הרצון לחיות. הרב צחי הציע, שאצל רש"י השאלה היא בנימה 'פילוסופית' יותר, ולכן הבנת התכלית היא תשובה מספקת. לעומת זאת, אצל הרמב"ן, רבקה מרגישה שהיא מתמוטטת, ולכן מה שהיא מבקשת זה רחמים. בלי הבנה, פשוט רחמים.
קו המחשבה הזה של הרב צחי לקח אותי להרבה מחשבות על התמודדות עם קשיים ואתגרים, גם ברמה האישית, וגם בהיבטים רחבים יותר. נראה לי, שבקשת הרחמים עומדת בבסיסה על התחושה של 'האני במרכז'. לי יש קושי, אני רוצה שהקב"ה ייקח ממני את הקושי הזה. לעומת זאת, שאלת ההבנה היא שאלה ששמה יותר את הקב"ה במרכז. לקושי שלי יש משמעות, שהקב"ה מעניק אותה, ואני צריך לחיות איתו, ולא רק לנסות לפתור את קיומו.
לא באתי להציג איזושהי מסקנה חותכת. אבל כן לשתף אתכם בדברים שקראתי בשמו של איזשהו פסיכולוג. הטענה שלו היתה, שישנה תפיסה תרבותית שנולדה בארה"ב (ולדעתי, מאפיינת בעיקר את תרבות השפע שלנו), שבה אדם צריך להיות מאושר. מגיע לאדם לחיות חיים שלווים ונטולי חרדות. השאיפה הזו, יצרה, באופן פרדוקסלי, יותר סבל. כי פתאום, כל פעם שאדם סובל, הסבל הופך להיות בלתי נסבל.
לעומת זאת, ישנה תפיסה אחרת, ברוח הדברים של ויקטור פרנקל, לפיה החיים אמורים להיות בעלי משמעות. חיים כאלו אינם נטולים מקושי – להיפך! הקושי וההתמודדות איתו הם חלק בלתי נפרד מהחיים. התפיסה הזו מורידה את הציפיות שלנו לחיים נטולי סבל, ובכך הופכת אותנו באופן מוזר, למאושרים יותר.
זה מעורר מחשבות, גם בהקשר של עולמינו הדתי. מה הציפיות שלנו מהקב"ה – שיהיה לנו טוב, או שיהיה לנו משמעותי? מי שמצפה שיהיה טוב, מתקשה להכיל את הדרישות ההלכתיות והרוחניות. את היכולת של התורה להגיד 'לא'. ולא באתי, אלא להציע את קו המחשבה הזה.