שאלה

שכרתי דירה, מיהודי שגר בחו"ל. המשכיר מגיע לביקור בארץ לפעמים, ולכן מעוניין שיהיו לו שקלים בחשבון הבנק שלו. לכן, קבענו את גובה התשלום, בשקלים.

מכל מיני סיבות טכניות, הבנק של המשכיר לא כ"כ אוהב שאני מעביר את הכסף בשקלים, ולכן נוח לי יותר לשלם במטבע שבמקום מגוריו של המשכיר (דולרים, לצורך הדיון). כמובן, המשכיר לא מעוניין בכך, בגלל שאז הוא יצטרך לשלם את עלויות ההמרה לשקלים, כשהוא מגיע לביקור בארץ, ולכן הצעתי, שאני אוסיף לתשלום את העלויות של ההמרה. האם יש בכך בעיה של רבית?

תשובה

מותר לך לשלם בדולרים בצירוף דמי ההמרה.

גם אם תשלם באיחור, אתה רשאי לשלם את דמי ההמרה כפי שהם ביום התשלום בפועל.

נימוקים

א. תשלום במועד הפרעון המתוכנן

המשנה בבבא מציעא (סה.) אומרת:

משנה. מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד? השכיר לו את חצרו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי – הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש – סלע לחודש, מותר. מכר לו את שדהו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי – הרי היא שלך באלף זוז, אם לגורן בשנים עשר מנה – אסור.

ובגמרא שם:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? – רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא – לאו אגר נטר ליה, משווא הוא דהכי שויא, והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה – אוזולי הוא דקא מוזיל גביה. סיפא, כיון דזביני נינהו ובעי למשקל דמי מעכשיו, הלכך אגר נטר ליה הוא, ואסור. אמר רבא: דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא כשכיר שנה בשנה, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת.

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד קעו, ו).

על כן, כל זמן שמשלם ביום הפרעון, אין כאן אגר נטר כלל, ואין זו שאלה בהלכות רבית כלל.

אמנם, אם איחר בתשלום, יש תחילת מקום לשאלה.

ב. תשלום באיחור – עצם התשלום בשקלים

חכמים אסרו לאדם להלוות לחברו סאה פירות, כדי שישלם סאה פירות בחזרה. טעם האיסור, שמא יתייקרו הפירות בין זמן ההלוואה לזמן הפירעון, ונמצא שבזמן הפירעון משלם משהו ששווה יותר ממה שקיבל בהתחלה (שו"ע יו"ד קסב, א).

בנדון דידן, יש קצת מקום להסתפק, אם מדובר בהלוואת פירות או מטבע. שכן, במקומו של המשכיר, המטבע הוא דולרים, ובמקומו של השוכר, המטבע הוא שקלים. אם כן, מצד מקומו של המשכיר, יש לומר שיש כאן הלוואת סאה בסאה בדרך מכר.

אמנם, גם אם היה מדובר בהלוואת סאה בסאה, אין כאן צד איסור, כל זמן שהשוכר משלם בשקלים. שכן, כלל נקוט בידינו, שכיוון שיש ללווה פירות בזמן ההלוואה, או שיצא השער, אין איסור של סאה בסאה (שו"ע שם סעיפים ב – ג). וכמובן, לשוכר יש מן הסתם שקלים, וברור שבארץ זה נחשב בגדר 'יצא השער'.

לכן, עצם התשלום בשקלים באיחור, אין בו איסור.

ג. – תשלום באיחור – בדולר ובתוספת דמי ההמרה

מן הדין, כיוון שסיכמו מראש על תשלום בשקלים, המשכיר רשאי להתעקש על תשלום בשקלים בדווקא (כמבואר בשו"ע חו"מ קא, א). השוכר רוצה כעת בשינוי תנאי ההסכם – שיוכל לפרוע בשקלים, או בדולרים, בתוספת דמי ההמרה, ואם המשכיר מוכן לכך, הרי שהם בעצם עושים הסכם שכירות חדש.

מה טיבו של ההסכם החדש?

למעשה, המשכיר משנה את עלות השכירות – עלות השכירות היא סכום מסויים בשקלים, או בדולרים, בצירוף דמי ההמרה שלהם לשקלים.

ולכן, אם השוכר ישלם שקלים, או דולרים בצירוף דמי ההמרה, כפי שהיו ביום התשלום המיועד, אין בכך איסור. אפילו אם נאמר שיש כאן צד של הלוואת סאה בסאה, כפי שהסברנו לעיל.

מה יהיה הדין אם ההסכם הוא שבמידה והפירעון מתאחר, השוכר ישלם את דמי ההמרה כפי שהם ביום שבו הוא מבצע את התשלום בפועל (ולא לפי יום התשלום המקורי)?

מותר להלוות סאה פירות ולקצוץ את דמיה, כמבואר בברייתא (בבא מציעא עה.) ובשו"ע (יו"ד קסב, א):

אסור ללוות סאה בסאה, אפילו לא קצב לו זמן לפרעון… אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים.

אשר על כן, גם אם נאמר שמה שנחשב 'מטבע' בעיסקה שבין השוכר למשכיר הוא הדולר, ולא השקל, הרי שהמשכיר 'מלווה' את דמי השכירות בשקלים (שזו הלוואת סאה) וקוצץ את דמיה, שיהיו השווי בדולרי, בצירוף דמי הפירעון.

אמנם, יש כאן חידוש מסויים, שמותר לקצוץ את המחיר של השקלים, לא רק בשווי היציג של הדולר, ואף לא רק לפי שער הקניה והמכירה, אלא  בצירוף העמלות של הבנק. לענ"ד, זו דרך השומה של השקלים לדולרים – כמה דולרים צריך המשכיר כדי שיוכל לקנות את כמות השקלים המדוברת. עלויות אלו כוללות גם את העלויות הנלוות של עמלת הבנק וכדומה.

בהקשר זה, יש להזכיר את דברי המשנה בבבא בתרא (קסז.):

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו. והלוה נותן שכר.

ובגמרא (שם קסח.):

פשיטא! לא צריכא, בעיסקא.

וכן נפסק בשו"ע (חו"מ , לט, יז):

הלוה נותן שכר הסופר, אפילו הוא שטר עיסקא.

הרי לן, שאת כל ההוצאות הנחוצות כדי לאפשר את עצם ההלוואה, כגון כתיבת השטר, משלם הלווה. וכן כתב גם ברית יהודה (פרק ט):

סעיף ד: דמי השטר, על הלווה לשלם. ובכלל זה, הוצאו תבולים ומסים הקשורים בעשיית השטר והסכם ההלווה… סעיף ו: וכן מותר ללוה לשלם הוצאות הקשורות בגביית החוב, כגון דמי גוביינא לבנק וכדומה, או שפרעו במקום שלא היה המלוה מחוייב לקבל שם הפרעון…

ולכאורה, הוא הדין בנדון דידן, שהרי השוכר רוצה להחזיר את הכסף, באופן שיהיו הוצאות למשכיר להמיר  את הכסף למטבע אחר, ולכן זה הוצאות של המשכיר, שהשוכר אמור לשלמן.

ד. תוספת כשיש ספקות בסכום התשלום המדוייק

אם יש לך ספק כמה בדיוק אתה אמור לשלם למשכיר, ואתה משלם עוד סכום מסויים כדי לצאת מן הספק ולהיות בטוח ששילמת את חובך, גם זה מותר, כמבואר בברית יהודה (פרק ה סעיף י).