אני קורא עכשיו את ספרו של הרב זקס "לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות". אחת הטענות בספר, ובמידה רבה, המרכזית שבהן, היא שבניגוד לתפיסתו של קארל מרכס, לפיה הדת היא "אופיום להמונים", במובן הזה, שהדת מעודדת אותנו להיות פסיביים, ולהשאיר את ניהול העניינים בידי בורא עולם, הרי שהיהדות, אליבא דהרב זקס, דוחפת אותנו ליטול אחריות על החיים ולפעול בעצמנו.
לדעתי, הרב זקס לא מתאר את עמדת "היהדות", אלא את עמדתו שלו, בתוך עולמה של היהדות. בתוך בית המדרש ניתן למצוא את שני הקולות. הקול הקורא לפסיביות, לאמונה שהכל משמים, והקול האקטיבי, הקורא לעשייה בשם ה'.
אולי ביטוי מעניין למתח בין שני הקולות האלו, נמצא בפרשת השבוע. מפורסמים מאוד דבריו של רש"י בתחילת הפרשה, לפיהם, לקראת המפגש עם עשו:
התקין (-יעקב) עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן 'ותעבור המנחה על פניו'. לתפלה 'א-הי אבי אברהם'. למלחמה 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'.
ההתארגנות של יעקב לקראת המפגש עם עשו כוללת גם שני רכיבים אקטיביים: דורון ומלחמה, וגם רכיב פסיבי: התפילה.
וזה מעניין שיעקב מצליח 'להחזיק' את שני הקולות האלו. כי בתחושה שלי, ככל שאדם מרגיש יותר שהעתיד תלוי (או אמור להיות תלוי) בפעולותיו, כך יורדת היכולת שלו להתפלל. אנחנו לא נוטים להתפלל כשיש לנו מחלה שאפשר לרפא באמצעות לקיחת אנטיביוטיקה פשוטה, וכשמגיעים כל הקיצין, ואפסו כל הסיכויים, זה המקום שבו רוב האנשים מצליחים לזעוק מקירות הלב.
תחת המתח בין שני הקולות האלו, אני חושב שאפשר להאיר שתי נקודות:
הראשונה: חלק מהאחריות, זה להתפלל. גם באותם המקומות, שבהם אני חושב שאין דרך שאני יכול לתקן, אני עדיין יכול, וצריך, להתפלל. מבקרים את החולה, בין השאר, כדי להתפלל עליו. אנחנו לא רופאים ולא יכולים תמיד לסייע לו, אבל אנחנו כן יכולים להתפלל עליו.
התפילה היא לא בריחה מאחריות, אלא הרחבת האחריות על דברים שאנחנו לא יכולים לעשות בלי סייעתא דשמיא.
והשניה, מול הספר של הרב זקס, אני חושב שאפשר להציע גרסה מעודנת יותר (לא קראתי את הספר עד הסוף. אולי גם הוא מתכוון לכך). לא אחריות, אלא עמדה בנוסח: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיפטר ממנה. הקב"ה לא מטיל עלינו אחריות, אלא רק חובת השתדלות.