כולם יודעים שהמספר החזק בליל הסדר הוא 4. ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעת הבנים, וכמובן, ארבע לשונות הגאולה.

אבל כמובן, מי שקורא את הפרשה שלנו יודע, שאין ארבע לשונות גאולה. יש חמש:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-הִים … וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי … וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'

יציאת מצרים לא נועדה רק להפוך אותנו לעמו של הקב"ה. הגאולה אינה מסתיימת ב'ולקחתי'. אלא ב'והבאתי'. ההגעה לארץ ישראל היא חלק מהותי בגאולה שלנו.

לאור זאת, יש לתמוה על דברי הרמב"ן בפתיחה לספר שמות, שקורא לספר שמות "ספר הגלות והגאולה", כאשר ספר שמות אינו מסתיים בגאולה שלמה, אלא רק בהקמת המשכן. סופו של הספר מבטא בצורה חדה את הפסוק של 'ולקחתי' – יש משכן, והקב"ה שוכן בתוכנו. אולם, להיכן נעלמה 'והבאתי'? למה הוא נפרד לספר בפני עצמו – ספר במדבר?

העובדה שהתורה מפצלת בין שני חלקי הגאולה, מעידה על כך שהקב"ה יודע, שהתורה וארץ ישראל הם שני ערכים, שלא קל להם להיות ביחד. ארץ ישראל היא במובן מסויים ביטוי ללאומיות של עם ישראל. עם ישראל, כשהוא במצבו הבריא, שוכן לבטח בארצו, ככל העמים. במובנים רבים, זוהי הקומה ה'חילונית' של עם ישראל.

לעומת זאת, התורה היא ביטוי לקדושה של עם ישראל. היא לא צריכה לכאורה מגורים במקום מסויים, והיא מנותקת מדברים חומריים יחסית כמו ארץ, טריטוריה, חיי לאום מלאים.

ועם זאת, בפרשה שלנו מתברר, שאי אפשר זה בלא זה. הגאולה השלמה מורכבת משני מהלכים. יש מהלך של חיזוק הקדושה, המהלך שמסתיים במעמד הר סיני המתמשך במשכן. ויש מהלך שני, של חיזוק הלאומיות, שמסתיים ערב הכניסה לארץ בסוף ספר במדבר. אבל שני המהלכים הם דבר אחד "והיו לאחדים בידך".

זה מאוד קורץ, לנסות למצות את אחד המהלכים במלואו. יש כאלו שחורתים על דגלם תורה וקדושה, ומתעלמים ממושגים של לאומיות. ויש כאלו שהולכים עם הלאומיות עד הסוף, ושוכחים את התורה והקדושה. בכל אחת מהדרכים הבודדות, נראה שקל יותר ללכת. וזה קורץ ומזמין. אבל זה גם מועד לכישלון. כי זו דרך חלקית.

הדרך הארוכה והקשה, הסיזיפית, זו שאינה ברורה ולא תמיד יודעים כיצד לאזן בין שני המהלכים המושכים לכיוונים שונים, היא אמנם קשה ומתישה, אבל היא טומנת בחובה הבטחה, שבסופו של דבר, היא תגיע אל היעד הנכסף.

ויהי רצון שנזכה להצליח לחבר נכון בין ההיבט הלאומי וההיבט הקדושתי.