שאלה

גר לידי בחור בן 16, בן להורים אתאיסטים. הוא לא יודע הרבה על יהדות, לא שומר שבת או יום כיפור, ואפילו לא נימול.

פעם אחת ביקשנו ממנו להגיע כדי להשלים לנו מנין. הוא הסכים.

האם אפשר לצרף אותו למניין?

תשובה

אם הוא אינו מאמין בתפילה כלל, ורק בא 'לעמוד שם' כדי שתוכלו להתפלל, כי הוא אדיב, אין לצרפו למניין.

במקרה שהוא מאמין בתפילה, לכתחילה אין לצרפו, אבל אם אין אפשרות אחרת, או כשהוא בא מעצמו ורוצה להתפלל, ניתן לצרפו למניין, ואדרבה, אולי מתוך כך יתקרב יותר לאביו שבשמים.

נימוקים

א. צירוף למניין של מומר

הבית יוסף (או"ח נה) כותב:

כתוב בספר המנהיג סימן ע"ט: ואדם שהוא עבריין ולא נדוהו הקהל מאצלם נמנה למנין עשרה וחייב בכל המצות דכתיב בעכן (יהושע ז יא) חטא ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.) דבקדושתיה קאי ולא יצא מכלל ישראל. אבל אם נדוהו מאצלם אינו מצטרף לעשרה ולא לכל דבר שבקדושה שאם מצטרף מה הועילו בתקנתם שהבדילוהו מאגודתן כך כתב רש"י עכ"ל.
…וזה לשון הריב"ש בתשובה (סי' קעב) דוקא במנודה הוא שכתב הרמב"ם (ת"ת פ"ז ה"ד) שאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה… לפי שזה הוא לשון נידוי כלומר ריחוק שמבדילין ומרחיקין אותו. אבל מי שעבר עבירה ולא נתנדה לא מצינו שלא יצטרף לעשרה וכן כתוב בפירוש לר"מ מרוטנבורק שהעבריין שעבר על גזירת הציבור אם לא נדוהו נמנה למנין עשרה עכ"ל

ועל פי זה כתב בשו"ע (שם סעיף יא):

עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה.

והעיר שם המשנ"ב (סקמ"ו):

כתב הפמ"ג דוקא עבירה שעבר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף.

לאור הערת המשנ"ב, יש לדון אם אדם שמחלל שבתות בימינו אינו יכול להצטרף למניין.

ישנו דיון נוסף, האם הדין של המשנ"ב רלוונטי לגבי חילונים בני זמננו, או שמא בגלל שהם נחשבים כתינוקות שנשבו, אין להם מעמד של מחלל שבת בפרהסיא. זהו דיון ארוך, שנידון בפוסקים כבר כמאתים  שנה. ולמעשה, נציין בקצרה שלא מעט פוסקים כתבו שניתן להקל בשעת הדחק, שבאה לידי ביטוי בשני כיוונים:

ראשית, כלשונו של הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ה, א):

שפשוט הוא שכל זה הוא בדיעבד כל זמן שלא ניתן להשלים המנין על ידי שומרי תורה ומצוות. ולכן פשוט ביותר שאם אפשר לעשות מאמץ אפילו גדול ביותר, שיהיה מנין של שומרי מצוות טוב יותר.

כלומר, ניתן לצרף מחלל שבת, כשאין אפשרות לצרף אחרים ולהתפלל במניין.

ושנית, כלשונו של הפסקי תשובות (נה, אות כא):

והחילונים שאבותיהם כבר פרשו מדרכי ציבור, ונתגדלו ללא תורה ומצוות, אם כי ראוי שלא לצרפם למנין, מכל מקום כתבו רבים מגדולי הדורות ללמד זכות לקרבם ולצרפם במקום צורך, ובפרט כשבאים לבית הכנסת על מנת להתפלל ולומר קדיש וכדו' ואפילו המה מחללים שבת בפרהסיא, ויודעים שהתורה אסרה, אבל אינם יודעים חומר האיסור.

כלומר, ניתן לצרף מחלל שבת ולאפשר לו לומר דברים שבקדושה, כשהוא עצמו מעוניין להתפלל.

ב. צירוף למניין של מי שאינו מאמין בתפילה

הרמב"ם (שו"ת, סימן רסה) כותב:

שאלה ויורינו בדבר אלה האנשים הנקראים קראים, אם הם באים למושב או לבית מדרש או לבית הכנסת… האם, כשבאים מן הרבנים תשעה אנשים ואינם יכולים להשלים המנין, ישלימו באחד מן הקראין את העשרה להתפלל בציבור או לזולתו מן הענינים, שאין מקיימין מצוותם אלא בעשרה, אם לאו? יבאר לנו באר היטב. וכן אם באו ששה או חמשה רבנים, הישלימו את העשרה באלה הקראים אם לאו? וכן יבאר לנו, המותר באחד מהם הזימון…
התשובה אסור להשלים בהם מנין, לא עשרה ולא שלשה, משום שאינם מודים בחיוב זה (הדבר). והעיקר בזה אומרם בעירוב או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. וכל דבר, שמאמינים בחיובו ובחלותו, רשאים אנו להצטרף אליהם בו, וכל מה שאין מאמינים בחיובו ובחלותו, אסורים שיצטרפו בו. וידוע שאינם מאמינים בחיוב הקדושה ולא בחיוב הזימון, ואינם משגיחים במנין עשרה ולא במנין שלשה. ומאחר שאינם מודים בחוקים אלו, אסור לעשות זאת עמהם ולהשלים המנין בהם, אחרת סומכין בדבר על מי שאינו מאמין בו.

הרמב"ם מתבסס על עקרון הלכתי שמופיע בגמרא בהקשר של הלכות עירובין. המשנה בעירובין (סא:) אומרת:

הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב – הרי זה אוסר עליו.

כפי הנראה, הרמב"ם לא פירש את הדין הזה כדין של הרחקה, כקנס על עבריין, אלא בתור כלל מהותי – מי שלא מודה בעניין הלכתי מסויים, לא יכול 'לייצר' אותו. כך מוכיח הציץ אליעזר (חלק ט סימן י אות ט) מכך שהרמב"ם כתב בהלכות ממרים (פרק ג):

הלכה א: מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין… הלכה ג: במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.  

הרמב"ם מסביר שהקראים שבימיו אינם נחשבים כאפיקורסים לעניין הדין של מורידים ואין מעלין (שזה נושא הרמב"ם שם), ובכל זאת, בתשובה לא התייחס לכך. הרי שהיסוד של התשובה לא בנוי על רשעותם של הקראים, אלא על עצם העובדה שמי שאינו מאמין בתפילה, אינו יכול להצטרף למניין לגביה.

דברי הרמב"ם נפסקו במשנ"ב (נה, סקמ"ז):

וכת הנקרא קראים אינם מצטרפין לעשרה שאינם מודים בתורה שבעל פה. וכל מי שהוא כופר בתורה שבעל פה, אין מצטרף לכל דבר שבקדושה.

רוב הפוסקים, לא דנו בדברי הרמב"ם האלו, כשבאו לדון בצירוף מחלל שבת בפרהסיא למניין. נראה שהסיבה לכך היא, שאדם שאינו מאמין בתפילה, בדרך כלל גם לא בא לבית הכנסת להתפלל. ולכן, הנחת המוצא היא, שאם אדם רוצה להתפלל – הוא מאמין בתפילה. וממילא, מי שאינו מגיע מרצונו להתפלל, אלא רק מוכן להשלים מניין כשהוא אינו מאמין שיש בכך איזושהי תועלת, בפשטות, הרי הוא בכלל דבריו של הרמב"ם, שאינו מצטרף למניין.

וכן כתב בספר 'הצבא כהלכה' לרב יצחק קויפמן (עמ' תיט -תכא), שכאשר מדובר בחילוני שאינו מעוניין כלל להתפלל, ורק מגיע להשלים מניין כדי לעשות טובה לחבריו, אין לצרפו למניין.

כאמור, אין זה המצב הרגיל אצל האדם הרגיל שאינו שומר תורה ומצוות. רבים מהם מאמינים בתפילה וב'כח עליון' אלא שאינם מקיימים את המצוות, כל אחד מסיבותיו שלו. ולכן יש מקום לומר, שדברי הרמב"ם אינם שייכים לגביהם.

ולכן, בנדון דידן, אם אינו מאמין בכלל במציאות ה' יתברך, ולא מאמין שיש איזושהי תועלת בתפילה, נראה ברור שאין לצרפו למניין.

וכך גם מסקתנו של הרב אברהם וסרמן (רעך כמוך – עמ' 88):

העולה מכאן, שיש להתיר לצרף חילוני למניין. אך נראה שיש לסייג היתר זה, דווקא לבאים להתפלל מרצונם, או נענים ברצון לבקשתנו. ויש שהתירו לצרף גם במקרה שמבקשים מהם להשלים מניין למרות שאינם מתפללים בעצמם.
אם ברור שהמצטרף רק עושה טובה, ואינו מכיר כלל בערכה של תפילה, אין לצרפו. אולם מדובר במקרה שאינו שכיח.
אין לצרף מי שהוא כופר במוצהר, שהרי ודאי אינו מודה גם בערכה של התפילה.