במאמר זה נדון בשאלה, האם מותר לאדם לשחק עם חיות המחמד שלו בשבת. לשאלה זו יש שני היבטים: איסור צידה, ואיסור מוקצה.
איסור צידה
המשנה במסכת שבת (קו. – קו:) אומרת:
רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית – חייב. וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין – חייב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: מחוסר צידה – פטור, שאינו מחוסר צידה – חייב.
בגמרא נפסקה הלכה כרבן גמליאל, ולכן, לא כל בעל חיים שנמצא בכלוב נחשב ניצוד – תלוי בגודל ובצורת הכלוב. וכך נפסק גם בשולחן ערוך (או"ח שטז, א):
הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו, ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר שהם נצודים בו, חייב; ואם אינו נצוד בו, פטור אבל אסור.
ובגמרא במסכת ביצה (כד.) נאמר:
היכי דמי מחוסר צידה? – אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר הבא מצודה ונצודנו. אמר ליה אביי: והא אווזין ותרנגולין, שאומרים הבא מצודה ונצודנו, ותניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות – פטור! אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב, והללו אין באין לכלובן לערב. והרי יוני שובך ויוני עלייה, דבאין לכלובן לערב.
בפשטות, כשבעל חיים אינו מחוסר צידה, שוב אין איסור בצידתו. ואכן, רש"י במקום כתב:
אווזין ותרנגולין באין לערב לכלוב, ונוח לתפשן שם, הלכך הרי הן כנצודין ועומדים, ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן.
ומבואר מדברי רש"י, שאווזים ותרנגולים, היות והם נחשבים מחוסרי צידה משום שבאים לכלובן בערב, אין בהם איסור צידה כלל, ולכן מותר לצודם.
וכן כתב הרשב"א על אתר, וראשונים נוספים.
אלא שבמשנה נוספת במסכת שבת (שם קז.) נאמר:
חיה ועוף שברשותו, הצדן – פטור.
רש"י מציין רק ש"הרי הם ניצודים ועומדים", אבל לא הסביר באיזה מובן הם כבר ניצודים. אבל הרמב"ם (שבת י, כד) כתב:
הצד חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה פטור.
ומדבריו ברור, ש'חיה ועוף שברשותו', הכוונה שהם בעלי חיים מבוייתים, כאלו שאינם נוטים לברוח מבני אדם. מקור פירוש זה בדברי הירושלמי על אתר:
חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. לא אמרו אלא שברשות אדם. הא אם אינן ברשות אדם חייב. אמר רבי יוסה: הדא אמרה, שור שמרד הצדו בשבת חייב.
דברי הירושלמי הובאו גם ברשב"א (על המשנה קז.) ובמגיד משנה (על הרמב"ם שם). ואם כן, לגבי כל בעל חיים בנפרד, יש לדון עד כמה הוא מבויית, וממילא, עד כמה שייך בו איסור צידה מהתורה.
בפשטות, מדברי המשנה והרמב"ם עולה, שהצד חיה ועוף שברשותו, אף שאינו עובר על איסור תורה, עובר על איסור דרבנן, שהרי כל פטורי שבת – פטור אבל אסור. כיצד ליישב בין המשנה הזו ובין הדין של אווזים ותרנגולים במסכת ביצה?
המאירי (שבת שם) מעלה שני תירוצים:
זה שביארנו במשנה בחיה ועוף שברשותו שהצדן פטור מכל מקום, לכתחילה אסור כדין כל פטורי דשבת ומכאן יש שמתמיהין היאך צדין אותן לכתחלה ביום טוב והרי היה אפשר מבערב?
ופירשו שמאחר שבשבת פטור ביום טוב ולצורך אוכל נפש מותר לכתחילה ואף בחצר גדולה שלא הצריכו לקטן אלא בביבר…
ויש אומרים שלא נאמרה משנה זו אלא בעוף וחיה המדבריים שגדלו ברשותו אבל תרנגולים ואווזים ושאר הבייתיים אף מרשות הרבים לבית מותר.
התירוץ הראשון של המאירי, הוא לחלק בין שבת ליום טוב. ביום טוב, שיש היתר אוכל נפש, מתירים את איסור צידה בצורה רחבה יותר.
כמו תירוצו הראשון של המאירי, כתב גם בהגהות מיימוניות (שבת י, כד) בתחילת דבריו. אבל מהראבי"ה (שבת סימן רלה) נראה תירוץ אחר, שרק בשבת יש איסור דרבנן, משום מוקצה, ולא מצד צידה.
ובמהרש"ל (שו"ת סימן י) כתב שאכן מותר לצוד חיות שברשותו בשבת. וכך משתמע בסוף דבריו של הגהות מיימוניות (שהוזכר לעיל), שמעיקר הדין מותר לצוד חיות שכאלו, אלא שסיים שטוב להחמיר.
בשולחן ערוך (שטז, יב) נפסק:
חיה ועוף שברשותו מותר לצודן, והוא שלא ימרודו; אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה.
הגה: ויש אומרים, דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, פטור.
אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת, וכן עיקר. חתול, דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת.
השו"ע פסק לקולא, כדעת המהרש"ל, שאין איסור צידה, גם בשבת, בחיה ועוף שברשותו. אבל הרמ"א כתב להחמיר שיש בזה איסור דרבנן. ובמשנ"ב (סקנ"ז) כתב גם כן להחמיר בזה.
עוד כתב הדרכי משה (אות ב) בשם הגהות אלפסי, שכאשר מדובר בבהמות שברשותו של האדם, מותר לכתחילה לתפוס אותן בשבת, כיוון שהן נחשבות ניצודות ועומדות. וכן פירש במשנ"ב (סקנ"ט).
נמצא, שיש שלוש רמות של בעלי חיים:
בעלי חיים שאינם מבוייתים כלל, ובכלל זה בעל חיים 'חדש' ברשות האדם, יש בהם איסור צידה גמורה.
בעלי חיים שנוטים לברוח מהאדם, אבל לעת ערב חוזרים לכלובן – בזה נחלקו המחבר והרמ"א.
בעלי חיים מבוייתים לחלוטין, שאינם מנסים לברוח מבני אדם, אין איסור צידה, אלא אם הם 'מרדו'.
ולכן, חיות מחמד שמכירות את בעליהן כמו כלבים וחתולים (בדרך כלל), נחשבים כמו הקטגוריה השלישית, ואין בהם בכלל איסור צידה.
חיות מחמד שאין להם שום יחס לבעלים שלהם, וגם לא לכלוב שלהם. ובכלל זה, מרבית המכרסמים, יש בהם איסור צידה דאורייתא.
וחיות מחמד כמו תוכים, שבורחים, אבל יחזרו בערב וכדומה, יש בהם איסור צידה מדרבנן. קטגוריה זו אינה נפוצה במיוחד, בהקשר של חיות מחמד.
נמצא שביחס למרבית ציפורי השיר וכדומה, יש בהם איסור צידה דאורייתא, ואסור להכניס אותם לכלוב בשבת. בנוסף, יש בהם גם איסור מוקצה. על כן, יש להימנע מלגעת בהם בשבת, ומראש, צריך להשאיר את הכלוב סגור וזהו. וצריך להיזהר גם, לא לפתוח את הכלוב כדי להאכיל ציפורים כאלו, כי אז תהיה בעיה לסגור אותו מחדש.
איסור מוקצה
בגמרא ובחז"ל ברור, שכל בעל חיים, או שהוא מיועד לאכילה ביום טוב, או שהוא אינו מיועד לאכילה, ואז הוא מוקצה.
אלא שבשו"ת מהר"ח (סימן פא) כתב:
אף על פי שבעלי חיים מוקצים נינהו, מכל מקום נראה לי להתיר לטלטל עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו. דליכא למיחש דילמא שמיט גדפייהו כיון שבני אדם נהנים בקולם לאו מוקצים נינהו. מידי דהוי אסליקוסתא שהיא למראה. וקול ומראה כי הדדי נינהו לענין מעילה. וצא ולמד מכל כלי שיר דאי לאו גזירה שמא תפסק נימא היה מותר לטלטלן ולשורר בהן. העני בדעת חיים אליעזר בן רבינו יצחק.
לדעת המהר"ח אור זרוע, ציפורי שיר מיועדות להבטה בהן, ובשל כך, הן אינן מוקצות.
אבל בתשובה אחרת (סימן פב) הוא כותב בשם הרא"ש:
ועל העופות לא מלאני לבי להתיר דאין ללמוד היתר שמוש בעלי חיים מהיתר כלים. דאף כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. אבל צרורות שבחצר אפילו צריך מהם צורך גדול אסור לטלטל משום דאין תורת כלי עליהם הכי נמי בבעלי חיים. ויש לאסור יותר בבעלי חיים דאין משתמשין בבעלי חיים ולא פלוג רבנן בבעלי חיים. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
כלומר, לדעתו, העובדה שמסתכלים על הציפורים עוד לא מוציאה אותן מכלל מוקצה.
בשו"ת יביע אומר (חלק ה, או"ח כו) כתב שיש להחמיר כדעת הרא"ש, ולכן כתב שאין לטלטל אקווריום קטן עם דגי זהב בפנים. מדבריו נראה, שגם חיית מחמד עדיין נחשבת כמוקצה, ואסורה בטלטול[1]. אמנם, יש מקום לומר, שאפילו לדעת הרא"ש, אם מדובר בבעל חיים אינו עומד רק לנוי, אלא למשחק איתו וכדומה, כפי שקורה עם חיות מחמד, לא יהיה איסור מוקצה כלל.
וכן חילק באגרות משה (אורח חיים ה, כב אות כא), וכן כתב הרב מלמד (פניני הלכה שבת כ, ה. כאן)[2].
אמנם, ברור שבבעלי חיים שאסור לצוד אותם, וכפי שנתבאר בחלק הקודם, יש גם איסור מוקצה.
*********************
[1] שהרי כתב (שם אות ב) להוכיח שהלכה כדעת הרא"ש ממה שכתב בשו"ע הרב (סימן שח סעיף עח) "שאפילו עוף שראוי לשחק בו תינוק הבוכה אסור לטלטלו". אפשר לדון בהוכחה זו, אבל להבנת היביע אומר, מדובר בבעל חיים שמיועד למשחק של התינוק, ובכל זאת, יש עליו שם מוקצה. והוא הדין לשאר חיות מחמד.
[2] ודעת הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ה, או"ח כה. כאן) שהמיקל יש לו על מי לסמוך.