שאלה
אני כעת חולה קורונה ואין לי חוש טעם וריח כחלק מתסמינים של הקורונה.
האם אני צריך לברך על מאכלים שאני אוכל מטעם שאין להנאה לאכול או לשתייה?
תשובה
ראשית, נאחל לך רפואה שלמה.
אם אתה אוכל משום שאתה רעב, יש לברך, אף שהאוכל חסר טעם עבורך.
אבל אם לא מדובר במצב שהאוכל חסר טעם עבורך, אלא ממש לא טעים, כך שנפשך קצה בו, אין לברך.
נימוקים
א. דין שותה לרפואה וחנקתיה אומצה
בגמרא בברכות (לה:) נאמר שעל שמן זית מברכים בורא פרי העץ. ובמסקנת הסוגיה, מדובר במצב ששותה שמן לרפואה בתערובת חלקית של משהו אחר, ובמקרה כזה, מברך על השמן בורא פרי העץ ובגמרא שם (לו.):
פשיטא! – מהו דתימא; כיון דלרפואה קא מכוין – לא לבריך עליה כלל, קמשמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.
ופירש רש"י:
דאית ליה הנאה מיניה – לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה.
מבואר, שמה שאדם אוכל או שותה לרפואה בלבד, אינו מהווה סיבה מספקת להתחייב בברכת הנהנין, אלא אם כן 'יש לו הנאה' מאותו המאכל.
ובגמרא בברכות (מד. – מד:):
משנה: השותה מים לצמאו – מברך שהכל נהיה בדברו; רבי טרפון אומר: בורא נפשות רבות וחסרונן.
גמרא: לאפוקי מאי? – אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא.
ויש לשאול, למה מי שחנקתיה אומצא ושותה, אינו נידון כשותה משקה לרפואה, שאם יש לו הנאה במה ששותה, מברך ברכת הנהנין.
הרא"ה (ברכות מה.) כותב:
ואמרינן למעוטי דחנקתיה אומצא. ומיהו דוקא במיא הוא דלא מברך בדחנקתיה אומצא משום דלאו מידי דהנאה הוא, אבל ביין ושאר משקין ודאי מברך דמכל מקום הא איתהני.
מבואר מדברי הרא"ה, שהדין של חנקתו אומצא הוא דוגמא של אכילה לרפואה, ולכן, כשם שבאכילה לרפואה, אם יש טעם לאוכל חייב לברך, הוא הדין גם ביחס לחנקתו אומצא.
מדבריו עולה, שמים נחשבים דבר שאין להם טעם, ואין נהנה מהם, ולכן כשחנקתו אומצא, אין מברך. ובכל זאת, אם שותה מים לצמאו, חייב לברך. הרי לן, שאם אדם שותה, וההנאה היחידה שיש לו מהשתיה, זה שהוא אינו צמא, זו סיבה לברך. ואם כן, יש לומר, שגם מי שאוכל, ואינו נהנה מן האוכל, מלבד מה שנהיה שבע, צריך לברך.
כדברי הרא"ה כתב גם המאירי (בביאורו על המשנה השביעית) וכן כתב המשנ"ב (רד, סקמ"ב) בשם 'כל הפוסקים'.
ב. מחלוקת הפוסקים בהנאת מעיו בלא הנאת גרונו
ואמנם, מצינו מחלוקת בין הפוסקים בשאלה אם חייבים לברך על הנאת מעיו, במקום שאין הנאת הגרון.
באגלי טל (מלאכת טוחן אות סב סק"ב) שכתב שברכת המזון תלויה בשביעה, ולא רק בהנאת גרונו, ובאופן כללי, גם ברכה שלפניו, תלויה בהנאת מעיו, ולא בהנאת גרונו. ובאבני נזר (או"ח קכד) כתב, שזה תלוי במחלוקת ראשונים, אם מברכים על שמן, שלדעת הרמב"ם (ברכות ח, ב) מי ששותה שמן ללא תערובת, מברך עליו שהכל, ואילו לדעת רש"י (בסוגיה בברכות שם ד"ה אוזוקי מזיק) אין מברים עליו כלל. וכתב האבני נזר, שהם נחלקו אם מברכים על הנאת מעיו במקום שאין הנאת החיך, כגון כששותה שמן[1]. ועוד פוסקים נחלקו בדבר (ראו וזאת הברכה פרק יב, 'הנאת מעים בלי הנאת החך'[2]; פסקי תשובות רד, אות יג, הע' 51).
בשו"ת חלקת יעקב (או"ח נב) דן בשאלה אם אדם שאינו אוכל, אלא מקבל הזנה ישירות לקיבה באמצעות זונדה, האם הוא צריך לברך ברכת הנהנין. בתוך הדברים (אותיות ד – ו) הוא מביא את דברי האגלי טל, ומקשה עליו:
והנה במחכת"ה והדרת גאונו, דרב גובריה, דבריו נפלאו לפי עניות דעתי., דבכלבו… בהדיא מבואר, באכל אוכלין ומשקין לרפואה, כיון דליכא הנאה לגרונו אין צריך ברכה תחילה וסוף… וכן באכל אוכלין ומשקין לרפואה, מבואר להדיא במחבר סימן ר"ד ס"ח, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך תחילה וסוף ואם לאו פטור, אף על גב דהנאת מעיו ודאי יש באכל לרפואה וכנ"ל.
מכל זה נראה בעליל, דאי ליכא הנאת גרון אין צריך לברך, רק בהנאת גרון לבדו ולא בא כלל למעיו כמו טועם ופולט אין צריך… והטעם, כיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת תלוי חיוב הברכה גם בשביעה, זו הנאת מעיו, אבל בלי הנאת חיך ודאי ליכא חיוב, דכתיב גם ואכלת, דמשמעות אכילה אפילו באכל והקיאו…
קושיית החלקת יעקב היא, מדוע לא נאמר בכל אוכל אוכלים לרפואה, שיהיה חייב לברך משום שנהנה במעיו?
ומסתבר שיש לומר, שאכן, על הנאת המעים לחוד אין מברך. ומה שמברך כששותה מים לצמאו הוא משום שסילוק הצימאון נחשב הנאה. ואף שאינו נהנה מטעם המים (ולכן אינו מברך כששותה משום שחנקתיה אומצה) גם ההנאה בכך שמסלק צמאונו, נחשבת הנאה[3]. וכך מדוייק מלשון המשנ"ב (רד, סק"מ) שכתב על מה שהשותה מים לצמאו מברך שהכל:
לצמאו – נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו.
הרי מבואר מדבריו, ששותה מים לצמאו נחשב שהחיך נהנה ממנו, ולא הנאת המעים.
ולפי זה יש ליישב את דברי החלקת יעקב, שאם אוכל לרפואה בלא להרגיש את הטעם, ואינו רעב, והאכילה אינה מסלקת תחושת רעב, אין מברך על האכילה. אבל אם אוכל כדי לסלק את תחושת הרעב, אף שאוכל רק קצת, ואינו נהיה שבע, מברך. וכן היא מסקנת הפסקי תשובות (שם).
אמנם, כל האמור, כשמחמת המחלה מרגיש שהאוכל בלי טעם כלל. אבל אם המחלה גורמת לכך שהאוכל מגעיל עבורו, כך שנפשו קצה בו, כתב המשנ"ב (קצז, סקכ"ח) שאינו מברך כלל.
************************
[1] אף שיש לומר בפשטות, שלדעת רש"י אין זו הנאת מעיו, כיוון שהוא מזיק ולא מהנה.
[2] אמנם, יש לעניין בכל המקורות שהביא שם. כי מקורות רבים עוסקים באכילה שלא כדרך אכילה, ולענ"ד, דיון זה שונה מהשאלה של הנאת מעים או הנאת החיך. ולכן אין ללמוד ממה שכתב ב'וזאת הברכה' שם, שהאוכל מאכל מאכל חם שגרונו נכווה ממנו, שאינו מברך, לנדון דידן.
[3] וראיה לדבר ממה שדנו הפוסקים במי ששותה מים כשאינו צמא כלל, ורק שותה כדי שלא יהיה צמא בעתיד, כגון לקראת צום וכדומה, אם צריך לברך או לא. הרי שאף ששותה, והמים מגיעים למעיו, אין זה מחייב ברכה, מה שמעיו נהנים. אבל כששותה כדי לסלק צימאון, זו הנאת החיך, שמחייבת ברכה.