מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:

טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת: עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר: כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן:
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד: וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה':
כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן: וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי:
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ: לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא עלתה עַוְלָתָה בּוֹ:

המזמור עוסק באחת הבעיות הדתיות הקיומיות ביותר – שאלת רשע וטוב לו. במרכז המזמור עומד תיאור המציאות הנוכחית: "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און". איך יכול להיות? איך יתכן שיש בורא ומנהיג לעולם, והרשעים פורחים כמו עשב?

התהייה הזו כ"כ עצומה ונוראה, עד שאין לה פתרון. "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". ולכן אין מנוס מהמסקנה הזמנית, שאכן 'מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך'. רק הקב"ה בעומק מחשבותיו, יכול להבין כיצד זה שהרשעים פורחים. והאנשים, הם כולם בגדר בער וכסיל, איננו יכולים להבין את הנהגת ה' את העולם.

אולם, בעל המזמור נושא עיניו אל העתיד. עוד יבוא היום, שבו אויביו של הקב"ה יאבדו, ויתפרדו כל פעלי האוון. וכמובן, כשהקב"ה יעניש את הרשעים, מקומם של הצדיקים ישתפר. מיד הם יפרחו ויהיו כארזי הלבנון. לא עוד נעים ונדים בעולם, אלא שתולים בבית ה'. ובאותו זמן עתידי, כשהנהגת העולם תהיה שלצדיק טוב, ולרשע רע, אז לא תהיה לכולם בעיה לומר שאכן 'ישר ה' – צורי, ולא עוולתה בו'.

במובן מסויים, האמונה שלעתיד לבוא יהיה ברור שלרשע רע ולצדיק טוב, מאפשרת לנו להתחזק באמונתנו גם עכשיו. אפילו בזמן החושך, כשלא רואים את השגחה הברורה, אותו עתיד מזהיר שעוד צפוי לעולם, מאפשר לנו כבר עכשיו 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות', גם כשלא קל לראות את השגחת הקב"ה בעולם.

בעל המזמור מתנבא על עולם עתידי, שבו בעיית רשע וטוב לו תיפתר. את הקשר בין המזמור ובין הפתיחה שלו מסביר רש"י (פסוק א): "שאומרים אותו בשבתות, והוא מעין עולם הבא שכולו שבת".

במשך כל ימות השבוע, אנו עסוקים בעולם כמות שהוא נראה לעינים. זהו העולם הריאלי, שבו אנו חיים ופועלים. אולם במשך השבת אנו מתנתקים מהזווית הריאלית, ורואים את העולם דרך המשקפיים האמוניות, משקפים של לימוד תורה ושל חיבור עם הקב"ה, ובשבת אנו מתחזקים מידיעתנו על איך שבורא עולם פועל באמת, אפילו שאיננו יכולים להבין זאת כיוון שאנו כסילים ובערים, אבל אנו מאמינים, שאכן צדיק כתמר יפרח, ואויבי ה' יתפרדו, ובלי לראות את ההנהגה הזו מתקיימת לנגד עינינו הטרוטות, אנו צועקים 'ישר ה' – צורי, ולא עולתה בו'.