בתחילת הפרשה שלנו משה מקהיל את כל עם ישראל, ואומר להם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". ובעוד אנחנו מצפים לשמוע על על הקמת המשכן, הדבר הראשון שמשה אומר לבני ישראל הוא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת".
וכאן יש דילמה פרשנית. אם נאמר ש"אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" מתייחס למשכן, מדוע יש הפסקה באמצע עם שבת? ואם הכוונה לשבת – הלא בשבת אנו מצווים שלא לעשות, אז היה צריך להיות כתוב "אלה הדברים אשר ציווה ה' שלא לעשות"?
אני חובב גדול של דפי הלימוד לפרשת שבוע של הרב צחי להמן, ולפני שנתיים הוא התייחס לעניין, והזכיר, בין השאר, מחלוקת בשאלה מה אנחנו עושים או לא עושים בשבת. אפשרות אחת, היא שכשם שבששת ימי המעשה אנחנו אמורים לעשות מלאכה, בשבת, אנחנו אמורים לעשות קדושה. כדי שיום השביעי יהיה לכם קודש, צריך לפעול.
אבל השפת אמת (ויקהל תרלט) מדבר דווקא על כך, שתיקון המעשים של ימות החול, בא על ידי המנוחה של שבת:
בפרשת ויקהל כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. אם כי השבת הוא השביתה ממלאכה. אף על פי כן, הוא תיקון העשיה. כי ביטולו של דבר זה קיומו. על ידי שהמעשים מתבטלים בבוא יום השבת. על ידי זה, הוא דבר של קיימא.
בהרבה הזדמנויות אחרות דיברתי גם על דברים של הרב קוק בהקדמה שלו ל'שבת הארץ' שבהם הוא הולך בעקרון דומה, שהמנוחה של האדם היא שמאפשרת לקדושת השבת לבוא מאליה.
אבל זה לא מה שהשפת אמת מדבר עליו. השפת אמת לא מדבר על המנוחה שמאפשרת לקדושת השבת לבוא, אלא על המנוחה, שמתקנת את המעשים של כל השבוע.
אולי יש כאן יסוד קבלי, שאני לא מבין אותו כל כך. אבל אני רוצה להציע גם משהו אנושי יותר: חלק מהאופן שבו העשייה שלנו משפיעה עלינו, הוא דרך היכולת שלנו להסתכל עליה במבט לאחור. לא להיות שקועים במעשה, אלא להתבונן עליו. וזה דורש להפסיק לעשות, ולהתבונן. בזמן שאנחנו פועלים, אנחנו מאוד עסוקים בעצם העשייה, ולא מתפנים לקחת ממנה משהו. כמובן, כל עשייה כזו נותנת לנו גם בלי שנתבונן, בבחינת 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", אבל אפשר גם להפיק יותר, מהתבוננות בדברים. המנוחה של השבת מאפשרת לנו להרהר באירועי השבוע שחלף, לראות אותם קצת יותר בנחת, עם פרספקטיבה מסויימת, לא מתוך לחץ האירועים, לעבד ולקלוט אותם יותר.
יהי רצון, שנצליח לנצל את שבתותינו למנוחה. להתנתקות מהעשיה והתכנון, ולהתמקדות באיסוף של אירועי השבוע, יחד עם הפתיחות לקבלת קדושת השבת, הקבועה והעומדת.