לפני שנה, כשדיברתי בשבת הגדול, ניסיתי כל הזמן לא לדבר על הקורונה. היא כל כך מילאה את חיינו, שניסיתי (ללא הצלחה) למצוא דרך לא לדבר על הקורונה, אלא על דברים אחרים.
אבל השנה, אני רוצה לדבר על אחת התובנות שלי מזמן הקורונה.
הקורונה העמידה במבחן את היכולת שלנו להסתגל לאורח חיים שונה. כי המציאות דרשה את זה. כי החוקים דרשו את זה. כי ההלכה דרשה את זה. והיה אפשר לראות, כיצד אנשים מתמודדים עם הקושי להסתגל לאורח חיים אחר בגלל המצב.
חלק מהקושי שלנו להתמודד עם שינויים, קשור בכך, שזה סתם מעיק ומציק. יותר נחמד ללכת לים מאשר להיות תקוע בבית. יותר נחמד להסתובב באוויר החופשי מאשר ללכת עם מסכה. יותר כיף לפגוש חברים מאשר להיות לבד.
אבל בחלק מהדברים, ההתנגדות לשינויים בחיים, לא באה דווקא בהקשר של נוחות, במובן הפשוט של המילה. היה ברור, שקשה למנוע מאנשים להגיע לבתי הקברות הצבאיים ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. ובעולם הדתי, היה אפשר לראות את הקושי הגדול מאוד של הציבור, לוותר על תפילה בבית הכנסת.
יותר מהיר להתפלל יחיד בבית. יותר קרוב להתפלל במנייני חצרות, ובכל זאת, אנשים הלכו לבתי כנסת כל פעם שהיה אפשר.
באופן מעניין עוד יותר, לא רק כשהחוק מנע מהציבור להתפלל כדין הציבור התנגד. גם במקום שהרבנים אמרו לציבור להחמיר בפיקוח נפש, ולא להתפלל במניין, זה היה מאבק של הרבנים מול הציבור.
השאלה למה אנשים מתעקשים ללכת לבית הכנסת, כשהרבנים אומרים להם שאסור, הטרידה אותי מאוד. ולקח לי זמן להגיע לאיזושהי תובנה בעניין.
כמו רבים אחרים, השנה התחלתי להאזין לפודקאסטים, ובין השאר, לפודקאסט של הרב חיים נבון, שעוסק באופן קצת אובססיבי, בנושא של שמרנות ומסורתיות. תוך כדי ההקשבה ולימוד בנושא, הפנמתי את המסקנה: בני האדם הם בטבעם, אנשים מסורתיים.
אנחנו חיים בחברה. החיים החברתיים שלנו מחדירים בנו אמונות וערכים. אנחנו למשל, מאמינים מאוד שנישואין צריכים להיות מאהבה. מאמינים שמימוש עצמי הוא דבר חשוב. מאמינים בזכותנו על ארץ ישראל. ועוד ועוד. והחיים שלנו, בגדול, מושפעים מאוד מאוד מהאמונות האלו שלנו.
גם העולם הדתי שלנו, מושפע מאוד מהאמונות האלו שלנו. ההלכה, במובן המלא של המילה, היא לא אחת האמונות החזקות שלנו. הרבה פעמים, היא חלשה הרבה יותר מאמונות אחרות.
כך למשל, אדם אומר לעצמו 'אני אתפלל בבית הכנסת פחות או יותר בזמן המניין, ואז אצא מוקדם כדי להספיק לעבודה', גם אם למעשה ההלכה מורה לו שעדיף היה שיתפלל ביחיד בנסיבות האלו. ואפשר לתת עוד שלל דוגמאות כאלו. ובהקשר של הקורונה, האמונה שלנו בחשיבות התפילה במניין, גדולה יותר מהאמונה שלנו ברבנים שאומרים שפיקוח נפש גובר במקרה הזה ויש להתפלל ביחיד.
עבור הרוב הגדול של האנשים, היכולת של אדם לסטות מהאמונות שלו בגלל ההלכה, היא ביטוי של משמעת, של יראת שמים. היא קושי ואתגר, ולא הבסיס של החיים. מעט מאוד אנשים חיים באופן הזה, שמה שההלכה מכתיבה להם, הם עושים בצורה פשוטה. לדעתי, זה נובע, כאמור, מכך שמרבית האנשים חיים במסגרת העולם הערכי החברתי שלהם.
כמעט בכל שנה, העיסוק שלי בהגדה של פסח, מתמקד במשמעות ובתוכן של מצוות 'והגדת לבנך'. וכמעט מדי שנה, אנחנו מדברים על השאלה מה בין מצוות 'והגדת לבנך' הייחודית לליל הסדר, ובין מצוות זכירת יציאת מצרים שחוזרת לפחות פעמים ביום, ועוד.
בין השאר, אנחנו מזכירים את אחת התשובות החשובות של הרב אשר וייס, שבמצוות סיפור יציאת מצרים יש פרטים. זה סיפור. לא רק זכירה של עצם העובדה. למה הפרטים משנים? כי הם מובילים להזדהות. הם יוצרים את הסיפור שלנו כחברה, ויוצרים את אותו עולם ערכי שעוזר לנו לנווט את חיינו.
עיון קל בהגדה של פסח מעלה כמה נושאים שנמצאים בתוכן הגלוי של סיפור יציאת מצרים:
כמובן, סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של אמונה בא-ל שיודע ומשגיח ומתערב. שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים. שלמרות שבכל דור קמים עלינו לכלותנו, הוא מצילנו מידם.
והוא סיפור על כך, שהוא מצילנו מידם, בגלל הברית שלו איתנו. ברית שכרוכה בתורה. שאנו לא עובדי עבודה זרה כאבותינו, כי המקום קרבנו לעבודתו. שיש עדות, חוקים ומשפטים שציוונו הקב"ה, ואם מישהו לא רוצה לעבוד את הקב"ה, הרי הוציא את עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר.
סיפור יציאת מצרים מטמיע את הקשר שלנו לארץ ישראל. שלא רק הוציאנו ממצרים, אלא הביאנו את הארץ הזאת.
ויש עוד כמה דברים שהם הסאב-טקסט של הסיפור, ולפעמים אנחנו לא כ"כ שמים לב אליהם.
סיפור יציאת מצרים, עוסק בכלל בכך שיש אנחנו. שאנחנו עם. שלמרות שלא היינו במסעות הצלב או בפרעות קישינב, אנחנו יודעים שאנחנו חלק מאלו ש'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו', ובעצם, שאנחנו יוצאים יחד עם אבותינו ממצרים. אין כאן המקום להאריך, אבל בעולם שמקדש את האינדיבידואל, ונלחם בזהויות, סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של יצירת זהות לאומית – היסטורית. אין בסיפור יציאת מצרים שום דבר שהופך אותנו לאזרחי העולם הגדול. אנחנו קודם כל עם ישראל, ורק אחרי זה, אולי בדורות מאוחרים, ותמיד מתוך ההקשר הלאומי שלנו, אנחנו גם אזרחי העולם.
והאנחנו שלנו לא כולל רק עבר, אלא גם כולל מחוייבות. זו עוד מילה שאנחנו לא כ"כ אוהבים אותה היום. אנחנו עסוקים באהבת ה' ובמימוש עצמי, ופחות שמים לב למחוייבות. רוצים אהבה ואושר, ולא רוצים דרישה לעמוד בברית.
את סיפור יציאת מצרים, אנחנו מספרים "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו". כיוון שסיפור טוב, מגיע עם המחשה. אנחנו גם מספרים אותו ממש בלילה שבו יצאו אבותינו ממצרים, כדי שנוכל לחוות יחד איתם את חוויית היציאה ממצרים, להראות את עצמנו כאילו אנחנו יוצאים ממצרים, ולהתרגש מחדש, כך שנאמר לפניו הללויה.
ואנחנו צריכים לדעת, שהילדים שלנו קולטים את הסיפור הלאומי והמשפחתי שלנו, לא רק ממה שאנחנו אומרים להם בליל הסדר. אלא מכל התכנים שבאים לידי ביטוי בבית שלנו.
העולם התרבותי והערכי של הילדים שלנו (ושלנו) מושפע מהספרים שאנחנו קוראים. מהסרטים שאנו רואים. ממה שאנחנו שומעים ברדיו ובטלוויזיה. והוא מושפע מאוד, מהבחירות שלנו למלא את היום. ילדים שגדלים בבית שבו ההורים עסוקים בלימוד תורה, סופגים עולם תרבותי מסויים. ילדים שגדלים בבית שבו ההורים בעיקר עסוקים בדברים אחרים, סופגים גם את זה.
בליל הסדר, כשאנחנו מספרים לילדים ולעצמנו על כך שיש לנו היסטוריה, שיש לנו ייעוד, שיש לנו זהות בתור עמו של הקב"ה, אנחנו צריכים לזכור שאת הפרק הבא בסיפור הזה, מספר הדור שלנו, וככל שנדע להביע את הערכים האלו טוב יותר בכל החיים שלנו ביום יום, כך הסיפור שהילדים שלנו יספרו, בפרק הבא, יהיה קשור יותר, ויהיה המשך טוב יותר, של הפרקים הקודמים.