יש קצת התלבטות, אם לדבר השבת על פרשת השבוע, או לדבר על פסח הממשמש ובא. זה נכון בפרשת צו בכל שנה, כשהיא שבת הגדול, ועל אחת כמה וכמה, כשערב פסח יוצא בשבת פרשת צו.
ולכן נעסוק ב"מילתא דשוויא לתרוויהו", שכן פרשת צו מזכירה בשני הקשרים, את איסור חמץ.
ראשית, התורה אוסרת לאפות את שיירי המנחות חמץ: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי". בכך התורה ממשיכה את מה שנכתב כבר בפרשת ויקרא, בשבוע שעבר: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'".
ושנית, התורה אומרת, שבקרבן תודה, דווקא יש חמץ: "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה': אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן… עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו".
והעיסוק באיסור הקרבת החמץ, ובחובת הקרבת – אכילת החמץ בקרבנות, מעלה תהיה על הקשר בין חמץ ובין פסח.
בשנים קודמות, עסקנו בכל מיני כיוונים, בשאלת הפער בין ההסבר למצה שאוכלים בליל הסדר במשנה ובהגדה. בהגדה, המצה היא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ בבוקר יום חמישה עשר בניסן. ואילו במשנה, המצה היא "על שום שנגאלו אבותינו במצרים". הזכרנו, שבני ישראל אכלו את הפסח על מצות ומרורים, עוד לפני שנדרשו למהר בבוקר. וזה מעורר למחשבה, שאולי המצה, ואיסור חמץ, אינם קשורים רק למהירות היציאה ממצרים, אלא יש בהם משהו אחר.
יש לא מעט התייחסויות בחז"ל לכך שהשאור הוא הדימוי של יצר הרע. מוכרים מאוד דבריו של רבי אלכסנדרוני (ברכות יז.), שמתייחס ליצר הרע בתור ה"שאור שבעיסה": "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות". ויש עוד כמה דוגמאות בכיוון הזה[1]. וזה מעורר את התהיה – אם השאור הוא יצר הרע, למה בקרבן תודה אנחנו כן מקריבים אותו? למה בשתי הלחם, בחג הביכורים, כן מקריבים אותו?
המהר"ל, בדרשה לשבת הגדול, מתייחס לשאלה זו, ואומר, שבעצם בעולם הזה יש יצר הרע. אי אפשר להתעלם ממנו, ואדרבה, התורה ניתנה לנו כדי לתקן את יצר הרע. אז ברוב הקרבנות אנחנו באים לתאר את השאיפה שלנו – להיות במצב האידאלי. אבל בחג השבועות, אנחנו מתייחסים לכך שהתורה ניתנה לנו כדי שנתקן את יצר הרע, ולכן שם דווקא כן מקריבים חמץ. גם לשפת אמת (צו, תר"נ) יש מהלך דומה, ובו הוא מסביר שבקרבן תודה אנחנו מתייחסים לניסים שאינם גלויים, ובעצם להופעת הקב"ה בתוך המציאות עצמה, ולכן שם יש גם חמץ.
אני חושב, שתהיה מאוד מצויה, היא "למה אנחנו מנקים כ"כ לפסח, הרי זה לא יישאר נקי כל הזמן". (אולי היא מצויה יותר באגף הגברי…). אולי, כשאנחנו רואים את איסור התורה על בל יראה ובל ימצא, ואת איסור החמץ בקרבנות, אפשר להעלות את הרעיון, שמפעם לפעם, צריך לחיות את החיים על פי האידאל בדיוק. נכון, העולם הזה מלא ביצר הרע, ובהתמודדויות, ואנחנו יותר מצויים על סולם שעולים ויורדים בו, ואולי גם לא טוב לנסות להיות באידאל כשזה עוד לא מתאים. אבל התורה מדריכה אותנו, שמפעם לפעם ננסה להתנהל גם לפי האידאל, כדי שנדע, שיש מקום שצריך להגיע אליו.
**********
[1] למשל, בילקוט שמעוני כתב: " ר' חייא רבא אמר עלוב הוא השאור שמי שבורא אותו מעיד עליו שהוא רע שנאמר כי הוא ידע יצרנו". ויש עוד מדרשים שהשתמשו בדימוי זה ממש.
אבל מצד שני, במדרשים אחרים, יש כיוון הפוך, שהשאור הוא ביטוי חיובי יותר.
למשל, באיכה רבה "ר' הונא ור' ירמיה… כתיב אותי עזבו ותורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, השאור שבה היה מחזירן למוטב".
ובמדרש הגדול לויקרא, על הברכות בפרשת בחוקותי "וננתי שלום בארץ": שמא תאמר הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום, ת"ל ונתתי שלום בארץ מלמד שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל (ישעיה מה, ז) מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. גדול הוא השלום שהוא כשאור בעיסה, שאלולי השלום היו החיות משכלות והדרכים משתבשין ומשא ומתן מתמעט, אבל כיון שניתן שלום בעולם פסקו כל הפרעניות.
באופן כללי, נראה שהשאור הוא ביטוי ל'משנה מצב'. הוא לוקח עיסה ומחמיץ אותה. לפעמים לטובה, לפעמים לרעה.